בצל השטן

2. דייב צ'ארלס

דייב אהב לצפות בבת-זוגו ישנה. מלבד העובדה שלצ'לסי תמיד היה את הפרצוף המכוער הזה בזמן שישנה; פה חצי פעור, עיניים מכווצות בחוזקה ובמקרים נדירים גם לשון מחליקה לבחוץ, הוא אהב להרגיש כמו הבחור הקריפי שהתבונן בחברתו בזמן שישנה. זה הצחיק אותו. הוא שכב על המיטה, נשען על מרפקו וחייך חיוך רחב, כיוון שזו הייתה אחת הפעמים שהלשון של צ'לסי החליקה לבחוץ מתוך שינה. עכשיו הוא גם שם לב שלצ'לסי יש לשון די מוזרה. היא הייתה קצרה מהרגיל והגוון שלה היה יותר מדי אדום, כאילו לפני השינה מצצה סוכרייה על מקל.

הוא התבונן בה עוד מספר דקות ארוכות, עד ששם לב ששניהם מאחרים לבית הספר. בדרך כלל זה לא היה אכפת לו, אבל הוא זכר שבעוד פחות משעה מתחיל אימון פוטבול, ולדברים האלו הוא אף פעם לא העז להבריז. פוטבול היה האהבה הראשונה שלו. הוא הרגיש כמו סטיגמה מהלכת; שחקן פוטבול חתיך, גבוה ומרשים, שחצן מכורח הנסיבות. אפילו בת זוגו הייתה מעודדת. האמת היא שאת צ'לסי הוא הכיר באמת בשביל להשלים את הסטיגמה במלואה. צ'לסי הייתה חתיכת הפאזל החסרה. זה היה מעשה די נבזי מצידו, להכיר בחורה רק כדי להרגיש כמו שחקן הפוטבול המושלם. אבל בסופו של דבר הוא למד לאהוב את צ'לסי, ובאמת בסך הכל הם הסתדרו. חוץ מזה, הוא לא היה טיפש. הוא ידע שגם צ'לסי בחרה בו מהסיבות הלא נכונות. והוא לא היה שיטחי עד כדי כך, זה פשוט שעדיין לא הייתה בחורה שתפסה לו את הלב. צ'לסי הייתה סידור נוח מבחינתו.

הוא ידע שתקופת התיכון היא הזמן המתאים לעשות שטויות מהסוג הזה. הוא תמיד הבטיח לעצמו שבקולג' הוא יתיישר; יהיה בחור רציני, עם זוגיות יציבה ושאיפות אמיתיות לחיים. אבל כרגע הוא העדיף לנפנף את כל זה מעליו, כל עוד הוא יכול, כל עוד הוא צעיר וטיפש.

הוא התרומם מהמיטה ומשך בקצה הלשון של צ'לסי. מבטה התעוות ישר לפרצוף חמוץ ולא מרוצה, והיא רטנה בזמן שהתרוממה. שיערה הג'ינג'י היה מבולגן לחלוטין. צ'לסי הייתה מסוג הבנות האלו עם הכישרון יוצא הדופן להיות או מכוערות לחלוטין או דוגמניות מדהימות. הכל היה תלוי באיפור ובמצב השיער שלהן. דייב כמובן גילה את זה רק כחודש לאחר שהתחילו לצאת, כשראה אותה קמה לראשונה מהמיטה בלי איפור ובלי מחליק בשיער. היא הייתה מכוערת, והוא לא הצליח להסתיר את זה בהבעת פרצופו.

"מה קרה? יש עליי משהו?" היא שאלה אז בטון מנומנם.

"לא, זה פשוט... שאת כל כך יפה." הוא אמר, והיא האמינה.

עכשיו הוא כבר התרגל, אבל מדי פעם הוא נזכר בפעם הראשונה שפגש במראה האמיתי של חברתו.

"אנחנו מאחרים לבית ספר." הוא אמר לצ'לסי, בזמן שהיא זינקה עליו לחיבוק עוטף. לצ'לסי היו את החיבוקים הכי טובים. זה היה אחד מהדברים שהוא יכל לזקוף לזכותה בלב שלם.