דייב ישב במרכז הכיתה ברגליים שלובות. כל הכיתה הייתה דוממת אבל הרעש בתוך ראשו חיפה על כל השקט. העט שלו היה נעוץ בין שיניו ומשקפי הקריאה שלו נחו על קצה חוטמו. הוא נאנח בקול רם, הידק את משקפיו ושלף את העט מבין שיניו. כמה שהוא שנא מבחנים. הוא כמעט רצה לצעוק את זה כך שכולם ישמעו; "אני פשוט לא מצליח לחשוב!". הוא רצה שמישהו ישים לב לתסכול שלו. הוא רצה שמישהו יחלץ אותו מהכיתה הזו. הוא הרגיש כל כך חסר אונים אל מול המספרים שבדף. התרגילים לא היו הגיוניים בכלל. הוא הסתכל הצידה, פזל אל עבר המבחן של התלמידה שישבה לצידו. הוא לא הבין איך היד שלה מצליחה לשרבט איזשהי תשובה. אולי הוא באמת היה דפוק.
"מר גורדי, בנית חתיכת מבחן דפוק." הוא זרק את המבחן שלו על שולחן המורה לאחר שאחרון התלמידים יצא מהכיתה.
"ובכל זאת נשארת אחרון, צ'ארלס."
"אני עקשן." הוא חתם ויצא מהכיתה. זו הייתה הפסקת צהריים והיו לו כמה משימות; למצוא את איידן כמה שיותר מהר, לשאול את צ'לסי איך הלך לה במבחן, ולבסוף, המשימה החשובה ביותר כנראה; לא להתקל בסופי. עוד מתחילת היום הוא הקפיד על המשימה האחרונה. הוא קפץ בבהלה מכל שיער בלונדיני שנקרה בדרכו, ברח כשעיניו פגשו באחת מהחברות הצמודות של סופי והשפיל עיניים בכל פעם שהלך במסדרון. ממתי בחורה כזו שברירית מצליחה להפחיד אותו ככה? ממתי הוא נהיה כזה אפס? הוא שנא את עצמו, אבל הוא לא יכל להתחמק מההרגשה. הוא רצה לראות אותה ורק בגלל זה ידע שהוא צריך לברוח. בגללה, הוא לא הצליח להרדם בלילה לשנייה אחת. השקיות השחורות מתחת לעיניו הוכיחו את זה טוב מאוד. הוא איבד את עצמו בתוך סבך של כריות ושמיכות והוא הרגיש כמו משוגע. הוא בגד בבת זוגו ולא הרגיש שמץ של אשמה.
הוא נכנס אל תוך הקפיטריה ובאמת הרגיש כאילו הוא משתגע. הראש שלו כאב והאוזניים שלו צפצפו. הוא פרע את שיערו בעזרת ידיו הרועדות והביט סביב, סקר את השטח. איפה איידן, איפה איידן, איפה איידן? הוא הרגיש את העיניים ננעצות בו והוא ידע שאלו לא המבטים שהוא קיבל בדרך כלל ברחבי בית הספר. הפעם הם חשבו שהוא משוגע. הוא נפנף את זה מעליו והתחיל להכנס באיטיות אל תוך החלל. זה היה עניין של שניות עד שהוא מצא את החבורה שלו, שם, במרכז הקפיטריה. הכיסא האמצעי של השולחן היה ריק, כאילו חיכה רק לו. הוא נאנח בהקלה והתקדם במהירות. הוא גלש אל תוך הכיסא והחליק את ידו סביב צ'לסי.
"איך הלך לך במבחן?" הוא שאל והתעלם מהיתר.
היא צחקה. צ'לסי אהבה להרגיש במרכז העניינים, ולכן בכל פעם שהוא הסב את תשומת ליבו אך ורק אליה, היא צחקה את הצחוק הזה שהצביע על כמה שהייתה מוחמאת. "וואו," היא אמרה בפה מלא סלט. "האמת היא שהלך לי ממש טוב! היה מבחן די קל, לא?"
"די קל?" איידן גיחך. "המבחן הכי קל שהיה השנה."
"אם מישהו יקבל מתחת לשמונים, אני נשבע, הוא חתיכת דפוק."
YOU ARE READING
בצל השטן
Novela Juvenilכשגיל ההתבגרות מתפרץ אל תוך חייך ללא הכנה מוקדמת, הוא תופס אותך אי-שם, מבולבל ומבועת, בציפייה לא מובנת שפשוט תזרום עם כל השינויים הפתאומיים בחייך. סופי וולש מאז ומתמיד יצרה סביבה הד גדול, כשהייתה מושא מרכזי לרכילות ברחבי בית הספר. היה משהו בנוכחות...
