״אני בסדר״ אמרתי לו. אני לא אספר לו. לפחות לא עכשיו.
״אני יודע שאת לא בסדר״ הוא אמר עם מבט מאוכזב בעיניו.
״אני באמת לא רוצה לדבר על זה אפשר להניח לזה?״ הוא הנהנן אלי אבל המשיך לחבק אותי.
״למה באת?״ שאלתי.
״אני לא יודע״ הוא אמר בכנות.
״אני חושב שאני אלך״
״אוקי״ קמתי באיטיות.
״את בטוחה שאת בסדר?״ לא אני פאקינג לא בסדר. את פשוט סתומה אדריאנה שאת לא מספרת לו!
״כן״ יופי אדריאנה.
הוא הנהנן אלי ויצא מהחדר.
למה לא סיפרתי לו? לעזאזל. הייתי צריכה לספר לו. גם כן ההיגיון הדפוק שלי. אוף.
״לעזאזל אני לא יכולה להיות פה יותר״ אמרתי לעצמי. אבל אין לי הרבה ברירה. לאיפה אני אלך? אין לי לאיפה ללכת. פשוט להמשיך להיות כאן ולסבול כאן. הגיהנום שלי. ככה אני צריכה לקרוא לזה.
-בוקר
התארגנתי לבית ספר שאף אחד לא נמצא בבית. מודה לאלוהים שזה המצב כרגע. לא הייתי יכולה לסבול עוד את המבטים של אור בי.
*דפיקה בדלת*
״אני באה אני באה״ בבקשה שזה לא יהיה מישהו מהמשפחה.
״לירון״ אלוהים. תודה.
״היי״ אמרה ונכנסה.
״איזה מזל שיום שישי היום ושיש ביטול שעתיים!״ היא אמרה באושר.
״אני יודעת״ חייכתי אליה. חיוך מזויף. ברור.
״תשבי בכל מקרה יש עוד חצי שעה עד שנצא״ אמרתי לה.
היא ישבה בכיסא של המטבח. מסתכלת עלי ולא אומרת מילה.
דיברנו קצת ובכך עברה חצי שעה מהר.
״טוב בואי״ לקחתי את התיק שלי ויצאנו.
הגענו לבית ספר. מחפשת את ניר בעיניי.
הוא הסתכל עלי ואז הפנה את מבטו מהר. התקרבתי אליו. עד שעמדתי מולו.
הוא הסתכל עלי וכל החברים שלו הסתכלו עליו בהלם.
״מה את רוצה?״ השינוי במצב רוח שלו זה מדהים.
״א..ני רק רצית..י לד..בר אית..ך״ ושוב הגימגום שלי הגיע. למה הוא גורם ל להרגיש ככה? למה הוא חייב להפיל עלי את האשמה של ההתאבדות של אחותו? לא עשיתי כלום.
״מה קרה את מפחדת?״ למה הוא ממשיך? ולמה אני עדיין עומדת מולו? פשוט תעזבי.
אבל לא יכולתי לזוז. הגוף שלי קפא.
נשמתי עמוק והסתכלתי לו עמוק בעיניי. המבט שלו היה מלא בשנאה. כלפיי. אני עדיין לא מבינה את זה, אתמול הוא התנהג כאילו אכפת לו ממני. והיום? כלום. הוא הפך להיות ריקני כלפיי שוב.
״את מתכוונת לדבר?״
״אתה מתנהג בדיוק כמו שהתנהגו לאחותך״ אוי לא. מה אמרתי הרגע. למה לעזאזל אמרתי את זה?
המבט שלו נהיה מאוד עצבני.
״מה אמרת?״ שתקתי והתחלתי לנשום מהר.
התחלתי ללכת אך הוא תפס את ידי. חזק.
״זה כואב״ יבבתי
״אני שום דבר כמוהם, שום דבר!״ הוא צעק עלי והרגשתי את הדמעות שלי יוצאות. האחיזה שלו בי כאבה לי. מאוד.
״בבקשה״ הוא החזיק את היד שלי יותר חזק. לא יכולתי להחזיק יותר והדמעות יצאו ממני. אפילו החברים שלו אמרו לו לעזוב אותי. אבל הוא לא הקשיב והמשיך להביט בי במבט של שנאה וזעם.
עד שהגיע הצלצול. הוא עזב את ידי. הוא הסתכל עלי לכמה רגעים והלך. אפילו לא ביקש ממני סליחה.
ואני נשארתי עומדת שם עם יד כואבת. לאחר כמה דקות שנשארתי שם בהלם. נכנסתי לכיתה.
״אדריאנה למה איחרת?״ הסתכלתי על הכיתה שנועצת בי מבטים.
״הייתי בשירותים סליחה״ אמרתי.
״תיכנסי״ נכנסתי והתיישבתי במקום שלי.
״את בסדר?״ לירון שאלה אותי.
הרגשתי את עצמי מתפרקת. לא יכולתי לנשום. חשבתי שאכפת לו ממני. אבל ברור אני רק משחק. אני משחק של כולם. של אור, מולי, ההורים שלי, ניר.
״כן״ אולי השקר הכי גדול שאמרתי.
המשכתי להביט במורה שאני לא מקשיבה בכלל. כבר אין טעם להקשיב.
נגמר השיעור. לקחתי את חפציי ועפתי משם. חוזרת למקום ההוא. שבו רציתי לקפוץ.
אני לא יכולה יותר. אני מרגישה את עצמי מתפרקת.
שמתי את התיק בצד ועליתי. נושמת עמוק.
״אדריאנה״ ניר. ברור.
״תעזוב אותי״ לחשתי
הוא עלה גם.
״אמרתי לך לא להיות אנוכית״
״למי אני אהיה אנוכית?״ הסתכלתי עליו.
״לאף אחד לא יהיה אכפת ממני, לך, להורים שלי״ המשכתי להסתכל ישר. הוא שתק וניסה להחזיק אותי.
״תעזוב אותי״ הסתכלתי על המים למטה.
״אדריאנה בבקשה תרדי״ הוא התחנן אבל לא הקשבתי לו. הרגליים שלי התקדמו עוד יותר.
״אדריאנה!״ הוא צעק עלי.
״אמרתי לך לעזוב אותי! אני קופצת!״ צעקתי עליו ולפני שהוא תפס אותי קפצתי למטה.
ניר:
״פאק פאק אדריאנה!״ ירדתי למטה מהר הורדתי חולצה ונכנסתי למים.
ראיתי אותה מתחת למים. שחיתי אליה ותפסתי את גופה מוציא אותה מחוץ למים.
״אדריאנה פאק״ התקשרתי מהר לאמבולנס.
״תישארי איתי״ הרמתי את ראשה אליי.
האמבולנס הגיע תוך כמה דקות ולקח את אדריאנה.
התקשרתי ללירון
״לירון אדריאנה בבית חולים בואי דחוף״ לפני שהיא דיברה ניתקתי.
עצרתי מונית והוא לקח אותי לבית חולים.
נכנסתי לבניין שואל את המזכירה לגבי אדריאנה. התיישבתי בכיסא מחזיק את ראשי.
זו אשמתי. ברור שזו אשמתי.
לירון באה לאחר כמה דקות
״מה לעזאזל מה קרה אתה יכול להסביר לי?״ היא התיישבה לידי. פניה נראו מבוהלות ומבולבלות. הסתכלתי ישר מסתכל על המשפחה שלה ואז מסתכלת עלינו.
״היא קפצה״ לירון הסתכלה עלי בהלם . היא קמה והתחילה ללכת . שמאל וימין. שמאל וימין.
״זאת פאקינג אשמתך״ אני יודע.
״אתה מתנהג אליה מזעזע!״ ברור שזה לא רק אני. אני יודע שקרה לה משהו והיא לא מוכנה לספר את זה לאף אחד.
שתקתי. לא היה לי זכות לדבר. אני יודע שזו אשמתי.
המשפחה שלה ישבה בצד השני ממשיכה להביט בנו.
הרופא הגיע.
״היא בסדר היא מתאוששת״ המשפחה שלה הלכה לראות אותה בזמן שאני מחכה.
״אתה לא נכנס״
״אני כן נכנס לירון אני הצלתי אותה״ היא הביטה בי.
״אולי הצלת אותה פיזית, אבל נפשית הרגת אותה״
״אני לא שואל אותך לירון אני נכנס כדי לראות אותה״
אדריאנה:
המשפחה שלי רק שאלה אם אני בסדר. הם לא יודעים כלום. ברור שהם לא יודעים כלום.
לירון נכנסה אחריהם מרגיעה אותי ומזכירה לי שהיא תמיד נמצאת כאן לצידי.
״תודה ליר״
״אני אוהבת אותך אדרי אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך״
״אני גם אוהבת אותך״ לחשתי.
לאחר לירון הגיע ניר. נשמתי עמוק שוב. הוא התיישב על המיטה מסתכל עלי.
״למה עשית את זה״ שאלתי אותו בכנות.
״אמרתי לך לא לעשות את זה אבל לא הקשבת לי נכון?״
״אני לא רוצה להקשיב לך, ואני לא שואלת אותך״
״אתה מתייחס אלי כל כך גרוע ודווקא שאני רוצה להתאבד אתה בא ומציל אותי?״
הוא הסתכל עלי ושתק.
״א..ני רוצה למות למה נתת לי לחיות ניר?״ הוא הסתכל עלי בהלם.
״אני לא רוצה להיות פה, אני רוצה להיעלם. אני רוצה למות״ הוא התקרב אלי עוד יותר, והיה מולי פני
״אדרי..״
״אני לא רוצה לחיות״ הדמעות ביצבצו לי בעיניים.
״אני שונאת את החיים שלי, אני שונאת אותי, את עצמי״
״אל תדברי ככה״ נשמתי עמוק.
״תתן לי להיעלם ניר בבקשה, בכל מקרה לא אכפת לך בבקשה״ הוא שכב לידי וחיבק אותי.
״בבקשה אל תגידי דברים שאת לא יודעת אדרי״ הוא ליטף את שערי.
״אני רוצה לדעת מה קרה לך״ אני יודעת על מה הוא דיבר.
״אתה שונא אותי למה שתרצה לדעת?״
״אני לא שונא אותך ובחיים לא אשנא אותך ואני רוצה לדעת כדי לעזור לך אדרי״
הסתכלתי עליו דומעת.
״בבקשה תפסיקי לבכות״ הוא ניגב את הדמעות שלי.
״אנסו אותי״
YOU ARE READING
Too Late
Romance״חשבתי שאתה שונא אותי בכלל״ ראשי ירד למטה. ״את חושבת שכולם שונאים אותך״ הוא הרים את ראשי עם אצבעו. ״הגיע הזמן שתעיפי את המחשבות האלו מהראש שלך״ הוא ליטף את לחיי ועזב את המקום. לא מאמינה שנתתי לו להיכנס אליי אחרי שהרחקתי את כולם, כמו טיפשה התאהבתי ב...
