"אל תביט בי בבקשה".התחננתי בקול שקט.
"בבקשה רק פעם אחת" .הוא התעקש.
"אני רוצה לבדוק איך זה". הוא אמר והעלה שבריר חיוך על פניו .
"זה מכוער". הודעתי לו.
"כל חלק בך יפה", הוא אמר .
וגרם לליבי לפספס פעימה. למה הוא אומר את זה?.
איפה הוא היה שכל זה קרה?.
הוא הסתובב לאט לאט ונעמד מולי.
חיוורון פניו נשקף אליי , הוא הרזה?
בחנתי את פניו המשורטטות.
את החותמת של הזקן על פניו העייפות,הוא ישן מספיק?.
הסתכלתי על השפמפם הקטן שהחל לבצבץ על פניו.
המשכתי לעבר הריסים הארוכות שגלשו מעיניו,
העברתי את מבטי בו והתמקדתי בשפתיו.
אותם השפתיים שנישקתי מאות פעמים .
המשכתי אל עיניו העיניים הירוקות שנפלתי בשבילם
הירוק העדין ,המבט המלטף .
כל כך רציתי לנשק אותו אבל אני לא יכול,
התנערתי לרגע והשפלתי את מבטי לרגליו.
הסטתי את השרוול באיטיות, עד המרפק .
חושף בפניו את הצלקת המכוערת .
שנפרשה לאורך כל הזרוע הקדמית שלי ,
התזכורת שלי לנצח מדוע הארי עזב אותי.
חיכיתי לראות את המבט המזועזע בעיניו ,כמו של כולם.
אבל לא, הוא היה אחר. הוא הביט בי והתכופף מעט כלפי היד שלי,נרתעתי לאחור ,חושש.
"אני לא אפגע בך" הוא אמר ברוך והביט בי במבט ממיס מבט שאי אפשר להתנגד לו.
"אני יודע" באמת ידעתי. הוא תמיד היה זה שהגן עליי ושמר עליי,הפעם הוא פספס אבל זה היה באשמתי.
הוא העביר את אצבעותיו על כל אורך הצלקת שלי גורם לצמרמורת לעבור במורד גבי.
"מה אתה עושה?" שאלתי בתדהמה בזמן שהוא רכן קרוב כל כך לצלקת ופתאום נשק לה, נשמתי נעתקה.
"סליחה" הוא אמר והתרחק . לא רציתי שהוא ילך אבל זהה הרגיש בלתי נמנע.
הוא חייב לעזוב יש לו את החיים שלו,
פעם הוא נהג להגיד לי שאני כל החיים שלו.
אבל מאז עברו הרבה מים בנהר,
אני כבר לא החיים שלו וגם לא חלק קטן בהם.
"למה זה היה טוב?" שאלתי והסטתי את השרוול בחזרה עד מפרק הזרוע.
" אה? למה זה היה טוב?" צעקתי שוב בדמעות.
"רציתי לראות אותך בפעם האחרונה ,לראות אותך באמת גם את הצלקת. אחרי הכל גם לי יש בה חלק". הוא אמר באנחה והעביר את ידו על מצחו מנגב טיפות קטנות של זיעה שביצבצו על מצחו .
"אתה לא אשם בזה זה אשמתי בלבד" אמרתי לו .
הוא התיישב על הכורסא הכחולה שבקצה החדר,
החדר שפעם חלקנו ,הקירות האלו ספגו כל כך הרבה מאיתנו.
חיוך מריר עלה על שפתיי שנזכרתי בליל החתונה שלנו , שהוא נשא אותי בידיו והשכיב אותי על המיטה
ועשינו אהבה מתוקה בדיוק על המיטה הזאת
שעכשיו עומדת יתומה ורגילה שאני ישן בה לבד,באלכסון.
"על מה אתה חושב" ? הוא שאל בהתעניינות גלויה,
"עליך ". אמרתי ולא שיקרתי , לא היה רגע שהפסקתי לחשוב עליו.
"אתה יודע יש טיפולים קוסמטיים לצלקת", הוא אמר והתעלם מזה שאמרתי לו שאני חושב עליו.
גמעתי את הרוק שהיה לי, על זה הוא בא לדבר? על טיפולים קוסמטיים?.
"אני כבר לא רוצה להסתיר אותה" השבתי בתוקף.
"ובצדק,היא יפיפיה". הוא אמר והביט על ידי המכוסה.
"אני אוהב אותך". פלטתי במהירות כבר לא אכפת לי להגיד את זה ,זה לא ישנה שום דבר במילא.
הוא קם וחזר לעמוד מולי .ידיו החליקו במורד גבי, ידו השנייה תפסה קבוצת שיער סוררת והחליקה אותם לאחור. הוא רכן אלי ונשק על שפתיי. פי נפתח ברצון, ולשונו חדרה לתוכי, ופוגשת בלשוני.
טעם הוניל העדין שלו התפוגג על שפתיי.
רציתי עוד ממנו ,תפסתי בקצה הג'קט שלו והורדתי אותו ממנו במהירות.
התנתקתי ממנו באיטיות ובאתי לפתוח את אבזם החגורה שלי.
"לא, לואי אני מצטער". הוא אמר ונשך את שפתיו במה שהיה נראה כמו כאב.
"אין דבר שאני רוצה יותר מזה עכשיו".
הוא המשיך לומר והלביש את הגקט חזרה עליו.
"אז בוא,זה יהיה חד פעמי .אני לא ארצה ממך שום דבר אחרי זה .רק לרגע תן לי להרגיש טוב בחזרה". אמרתי לו וחזרתי לתפוס בו נאחז בו , בתקווה שלי.
"אני לא רוצה לנצל את המצב" .הוא אמר והרחיק אותי מעט ממנו בדחיפה עדינה.
"אני רוצה בזה". השבתי והחלקתי את כף ידי על גופיית הטריקו הפשוטה שלו שניתן להבחין ממנה בקוביות המשורטטות שעל בטנו.
"אני עם מייקל עכשיו" . הוא אמר בנחישות ולקח עוד כמה צעדים לאחור.
"חשבת על מייקל גם שהתנשקנו?, גם בימים ההם שהיינו רק שנינו?.
בזמנים שהיינו שוכבים? ,בכל אותם הטיולים שהיינו עושים?" שאלתי בהתגרות.
"דיי תפסיק" הוא אמר בקול רועד ,הוא רק הדליק אותי יותר. רציתי שהוא ירגיש לפחות קצת מהכאב שאני מרגיש.
"אני יודע כמה אתה רוצה שאני אפשיט אותך עכשיו ואגרום לך לצעוק את שמי בהנאה".
דיברתי באומץ שלעולם לא ידעתי שקיים בי ודחפתי אותו על המיטה והתיישבתי מעליו שם את ידי עליו.
"תפסיק". הוא גמגם בקושי ובלחץ וניסה להתרומם.
"אז למה הגעת? ותפסיק עם התירוץ שבאת לראות מה שלומי ומה שלום הצלקת כי אתה יודע טוב מאוד שלא אכפת לי ממנה".
"הגעתי כדי להחזיר לך את זה". הוא אמר ושלף מכיסו קופסא קטנה בצבע כסף.
זיהיתי ישר, זה הטבעת נישואים שהענקתי לו ביום החתונה שלנו שהרגיש עכשיו כל כך רחוק.
למרות שכמה זמן כבר עבר? עשרה חודשים? עשרה חודשים שבם הכל השתנה.
התחלתי להמר בדיוק שבוע אחרי החתונה .
הארי ניסה לעצור אותי, אבל לא הקשבתי לו חשבתי שאני יודע טוב מכולם.
הכסף שהרווחתי בהתחלה סינוור אותי, קניתי כל פריט שהתחשק לי. בזמן שהארי סירב בתוקף להשתמש בכסף הזה, הוא טען שזה כסף שמגיע ממקום רע. כמה שהוא צדק...
הארי תמיד רדף את הצדק והיושר ותחביב ההימורים שלי התנגש עם האג'נדה שלו.
אחרי ארבעה חודשים של הימורים שגררו אותי לשתייה חריפה הייתי חוזר הביתה בלילה שיכור
ומחוק, בהתחלה הארי היה נשאר ער ומנסה לעזור לי להתגבר על האנגובר. אבל היה שלב שהוא כבר התייאש ,והיה פונה לישון בשעה מוקדמת.
ואז הגיע השלב של ההפסדים, הפסדתי את כל הרכוש שלנו. בקושי הדירה נשארה .
והארי היה שם ותמך, ואמר שנעבור את התקופה הזאת .
הוא לקח על עצמו עוד משמרות בבית חולים כדי שנרוויח כסף למחיה בסיסית .
אני באותה תקופה הייתי מחוק , איבדתי את העבודה שלי ממזמן עבדתי בתור עורך דין במשרד מפואר
פיטרו אותי על השנייה הראשונה שהריחו עליי את השתייה , הם צדקו לא יכולתי להיות פיקח בעבודה.
הייתי עסוק באיך אני מחזיר את החובות שלי , שקעתי יותר ויותר לשתייה וגם גיליתי חברה רעה.
עבריינים לשעבר שחלקנו שעות בבטלה,
היה שם אחד שאירגן אותי על סמים קלים.
הצעתי גם להארי שכל כך הזדעזע וזרק לי את כל הסמים .
באותו ערב חיפשתי את הסיגריה ואת הירוק ולא מצאתי ,הפכתי את כל הדירה הקטנה ולא היה להם זכר.
בדיוק הארי הגיע תשוש מהעבודה, אחרי משמרת ארוכה. הוא בא לכמה דקות הפסקה ואז היה צריך לחזור למשמרת לילה.
"איפה הסמים שלי?" צרחתי עליו,
"זרקתי,אתה תרגיש יותר טוב בלעדיהם" הוא השיב בעייפות וניגש ללגום מים קרים .
"כדאי לך שאתה צוחק" הזהרתי אותו,
"אני לא צוחק " הוא השיב ופניו נשארו חתומות.
"בן זונה לך תזדיין " צרחתי עליו והתחלתי לזרוק חפצים לכיוונו ,הייתי עוד מסומם מיום האתמול.
"תירגע" הארי צעק לעברי והגן על עצמו בידיו מהחפצים המעופפים באוויר.
לא שלטתי בעצמי, ראיתי רק את הסמים מול העיניים שלי.
הסתובבתי ויצאתי מהבית בטריקת דלת.
יצאתי ללילה הקר מחפש משהו לא מוגדר
רגליי סחבו אותי לכיוון של שכונת פשע ידועה.
"מה אתה צריך?" איזה בחור מגודל שאל אותי בקול בס.הוא לא בא לי טוב בעין.
" לא עניינך". השבתי וניסיתי לעבור אותו, אבל המטר תשעים ושלל השרירים שהיו לו לא נתנו לי לעבור. התחלתי להכות בו באגרופיי הקטנים אבל זה היה בדיחה.
הוא אפילו לא התאמץ ,הוא תפס במוט ברזל מזדמן והיכה אותי עד לאובדן הכרה.
התעוררתי בבית חולים במיטת אישפוז לבנה.
הארי היה שם לצידי ואחז בידי,
למזלי שהגעתי לשם הוא היה בדיוק הרופא במחלקה .
הרגשתי כאב חזק שמגיע מידי ,הבטתי בה ונחרדתי. היא הייתה פצועה ומכוערת.
"זה צלקת שתישאר לך לכל החיים" הארי הסביר לי.
כאב לי כל כך שלא חשבתי על כלום ,שקעתי בשינה טרופה רצופה בסיוטים.
התעוררתי שוב לאחר כמה שעות, מחפש אחרי הארי, אמרו לי שהוא סיים לעבוד. ושבדיוק משחררים אותי . חבשו את ידי ומיהרתי הביתה.
הכנתי שלל התנצלויות בראשי לומר להארי וגם קניתי זר פרחים , האמנתי שעברנו תקופה קשה אבל למדתי את הלקח ומעכשיו יהיה טוב...
חבל שזה הייתה רק אשליה.
הארי כבר היה שם, רציתי ליפול לרגליו ולהתחנן למחילה מאהובי.
אבל משהו הציק לי בעיניים .
לקח לי רגע להבין מה, ואז קלטתי.
הוא עוזב ,המזוודות שלו עמדו מוכנות בפתח.
"לאן אתה הולך?" שאלתי בחשש,בתקווה שזה סתם אי הבנה או משהו.
"אני עוזב. חצי שנה אני מנסה להחזיר אותך למוטב זהו ,נשברתי ". הוא אמר וניגב דמעה שנפלה מעיניו.
"אני עוד אשתנה, אני מבטיח" אמרתי לו.
"אני כבר לא יודע אם זה משנה".
הוא אמר ויצא מהדירה המשותפת שלנו עם חפציו.
והשאיר אותי לבד עם עצמי לחשוב על כל השנים היפות שלנו ביחד שהלכו לפח.
החל מאותו יום הפסקתי להשתמש בסמים.
ניסיתי להשיג את הארי בכל דרך אפשרית
הוא לא ענה לי בשום דרך.
בבית החולים שביקשתי לראות אותו לא נתנו לי.
אחרי חודש בערך של כעס עצמי וגמילה מהחומרים השונים ,שמעתי מחבר משותף שהוא המשיך קדימה ויוצא עם מישהו חדש שקוראים לו מייקל.
הזעם והקנאה בערו בי .
חיפשתי אחר המייקל הזה, רציתי להרוג אותו. הכרתי אותו הוא היה סטודנט לרפואה בבית החולים שהארי עבד יצאנו איתו ועם עוד כמה חבר'ה פעם לבירה בבר השכונתי .
ובאמת נתקלתי בו לפני כמה ימים
הרבצתי לו ללא הפסקה ובלי טיפת רחמים.
מייקל היה נראה המום, וניסה להגן על עצמו אך ללא הצלחה.
הארי הגיע משום מקום והפריד ביננו.
הרגשתי שאת המכה הבאה הוא היה מקבל ממני
כבר בעולם הבא .
הם עזבו במהירות משאירים אותי שוב עם עצמי.
פתאום עכשיו הארי מופיע על דלת ביתי ללא התראה, דורש בשלומי ובשלום הצלקת.
הוא אמר לי שאם הוא לא היה רב איתי באותו ערב לא הייתי יוצא מן הבית והולך ורב עם אנשים מפוקפקים, אמרתי לו שזה כמובן לא אשמתו.
התרוממתי מהארי במהירות משליך מעצמי את הזכרונות.
כל הכאב שטף אותי ושרף לי בכל פיסה בגוף.
"תעוף מפה,תצא" צעקתי עליו בכאב.
"אל תחזור לעולם" אמרתי בעיניים מלאות דמעות.
אם הוא לא רוצה שנחזור אין לו מה לעשות פה
זה מכאיב יותר מידי אני מעדיף להמשיך לנבול בשקט.
הוא התרומם מהמיטה והתקדם לדלת מעיף בי מבט אחרון,"זה לא אני זה אתה" הוא אמר וסגר את הדלת מבחוץ . שמעתי את נעליו נוקשות במדרגות בזמן שירד לקומת הכניסה.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.
YOU ARE READING
one shots Larry stylinson
Fiksi Penggemarוואן שוט על לארי סטיילנסון אזהרות: יכול להכיל שפה גסה/תוכן 18+ טריגרים(דיכאון,אלימות,אובדנות,התמכרויות,רגישות יתר, קחו בחשבון לפני הקריאה). מקווה שתהנו מהקריאה💙💚
