𝐀𝐥𝐮𝐜𝐢𝐧𝐚𝐜𝐢𝐨́𝐧 °𝐓𝐚𝐞𝐊𝐨𝐨𝐤•𝐘𝐉°

𝐀𝐥𝐮𝐜𝐢𝐧𝐚𝐜𝐢𝐨́𝐧- Tres

"היי, סבתא, אני בחדר, קורא ספר." מלמל, הולך אל כיוון חדרו, "אוקיי," ענתה לו, ממשיכה לבשל ארוחת צהריים.

הוא נכנס אל החדר, מתיישב על השטיח הבהיר, משחק קצת בבד וחושב.
הוא חשב, וחשב, וחשב, עד שדפיקה קטנה על דלתו פוצצה את בועתו הקטנה, והציאה אותו ממחשבותיו הרבות.

"בוא, אוכלים." אמרה המבוגרת, מורידה את ידה מהדלת, ומתקדמת אל שולחן האוכל, עליו הונחה מחבת מלאה פאייה.

"יש ריח טוב." מלמל לעצמו, הולך אל המטבח, ידיו בצידי גופו, ורגליו הולכות כאילו מעצמן. הוא הגיע אל שולחן האוכל, מתיישב ומתחיל לאכול.
"מה זה? בלי לשטוף ידיים? בלי לחכות לי?" שאלה בזעזוע, "חס וחלילה, אני אלך עכשיו לשטוף ידיים. ואת תחכי לי!" הוא אמר, מרים אצבע מאיימת, ורץ במהירות לשטוף את ידיו.
הוא הסתכל על ידיו נשטפות במים, בוחן איך הסבון הכחלחל נעלם לאט לאט, איך ידיו 'מתנקות', ואיך הטיפות בורחות מידיו, כאחוזות בהלה היישר אל הכיור, שם הן מחליקות ואין להן דרך חזרה לצאת.
מנגב את ידיו במגבת אפורה, ובודק שלא נשארו טיפות על ידיו.

"שטפתי את הידיים. התחלת בלעדיי?" שאל במעין רעדה, "לא, לא, שב." ענתה לו, מסמנת על הכיסא שלידה.
הוא התיישב בחיוך, לוקח צלחת שישבה בשקט על השולחן, שם בתוכה מנת אורז ועוף מהפאייה.
מושיט את ידו ולוקח שתי חצאים של ביצה קשה, מוסיף גם אותן לצלחתו.

"בתיאבון!" אמרו יחד, והחלו לאכול.

"אז, איך היה היום?" שאלה בסקרנות, "היה נחמד, הגיע כמובן מורה מהמוצא, היא קוריאנית. חשבתי שאולי, יגיע מורה שהוא כמוני, חיי פה למרות שהוא לא אסיאתי." ענה, חוט של עצב נשמע בקולו, הוא לקח עוד ביס מהאורז עם הרוטב, מחכה לשאלה הבאה של סבתו.
"הילדים, איך הם? יש מישהו שנשאר איתך מהשנה הקודמת? הגיעו חדשים? איך הם?" שאלה בסקרנות, "הילדים היו בסדר, נשארו איתי כמעט כל הכיתה מהשנה הקודמת, הגיעו חדשים, לא יצא לי לדבר איתם." ענה לה בשקר, מעמיס על מזלגו עוד מהאוכל, מקרב אותו אל פיו הפעור, ובשנייה האחרונה, נפל כל האורז מהמזלג, אל הצלחת ועל השולחן ומכנסיו.
"אוי ואבוי, אתה לא יודע לאכול?" נזפה הסבתא, מושיטה לו נייר לבן מעוטר במקצת, מקצה השולחן.
"אני יודע, אני יודע. זה היה בטעות." ענה, מנקה את מכנסיו, ואז את ידו, ואז את השולחן.
"אתה רוצה שאביא לך כף?" שאלה בחיוך, "לא, לא, זה בסדר, תודה סבתא." ענה, ממשיך לאכול עם המזלג, אומנם זה לא הדבר הכי נוח בעולם, אבל הוא לא רצה שסבתו תקום.

"סיימתי." אמר, קם מהכיסא, צלחתו בידו. הוא שם אותה בכיור, פותח את המים, שוטף קצת את הצלחת, שהאוכל לא יתייבש בצלחת ואז יהיה קשה להוציא אותו.

"אני צמא," אמר,  מרגיש את גרונו יבש, האוכל שאכל היה מוצק, וחם, הוא לא יכל שלא לשתות מים.
"סבתא? רוצה גם?" שאל את המבוגרת, "כן, אני אשמח למים מהברז, תודה." היא ענתה.
"מהברז, מהברז." זימר לעצמו בשקט, מוזג קצת מים אל תוך כוס זכוכית שקופה.
"תודה!" היא שתתה מהמים, בזמן שהוא הסתכל עלייה.
"אני הולך לחדר, בסדר?" שאל, "בסדר.".
...

"ספר? ספר? ספר? איזה ספר?" שאל את עצמו מעביר את אצבעותיו על מדפי הספרים. "נקרא את...זה!" הוציא את הספר שעליו הונחה ידו כשעצר.
"הממ? מה זה הספר הזה? איך מתמודדים עם... ככה קוראים לזה? ממ מעניין." פתח את הספר בעמוד אקראי.
קורא את השורה הראשונה, קורא את השורה השנייה, קורא את השורה השלישית ומחליט שהספר מעניין, מתחיל לקרוא אותו מהעמוד הראשון.

"רשום פה משהו על הזיות." מלמל, מתחיל לקרוא בהרבה יותר עומק, הנושא הזה עניין אותו מאוד, במיוחד שסבל ממנו.
...

"חם לי, חם לי מאוד, רותח לי, אלוהים, אני צריך להדליק את המזגן בדחיפות!" הוא אמר לעצמו, מנופף באגרסיביות עם ידו מול פניו, רוצה לקבל קצת אוויר נעים. זה לא הלך.

"זה חם, זה חם, אני לא יכול, חם!" הוא מלמל, מוציא את לשונו מביתה, מנסה להשיג קור בכל דרך אפשרית.

"אהה" הוא נאנח בהקלה, שהמזגן האיטי שלו נזכר להתחיל לעבוד. החום עוד לא עבר, אבל הוא פחת.
"אני מרגיש, שאני עומד להתעלף." זה היה הדבר היחידי שאמר לפני שהתיישב על השטיח, מתעלף בישיבה, מעדיף את זה ככה מאשר ליפול ולקבל מכה בראש ואז להתעלף.

...

פרק👏🏻👏🏻
תגידו ביי לילד החמוד הזה, כי הוא לא יהיה איתנו בכלל עד ל...? עוד הרבה זמן. פרק הבא זה טאקוק😆
אני יודעת שהפסקאות האחרונות לא כלכך מובנות, אבל ככה בדיוק זה אמור להיות.

ודבר אחרון-
לכו תקראו את הספר שלה- 2lilight הוא מדהים. קצר וקולע, עם מסר.

💛💚💙