𝐀𝐥𝐮𝐜𝐢𝐧𝐚𝐜𝐢𝐨́𝐧 °𝐓𝐚𝐞𝐊𝐨𝐨𝐤•𝐘𝐉°

𝐀𝐥𝐮𝐜𝐢𝐧𝐚𝐜𝐢𝐨́𝐧- 𝑺𝒆𝒊𝒔

"אוממה, אני בבית!" צעק. "את רעבה? רוצה שאכין לך לאכול?" הוא עוד לא עבר את פתח הבית, וכבר תחקר אותה, הוא דאג לה, דאג לה מאוד.

"אוממה? איפה את?" שאל, מסתכל מסביבו, הוא כבר נכנס אל פנים הבית, עבר את המטבח, עבר את הסלון, יחד איתו את חדר השירותים, והוא לא רואה את אימו.
"אוממה? אפה? איפה אתם? א-" הוא נקטע מהדמעה המיליון לאותו היום.
"א- לא שוב!" הוא היה מתוסכל.
"למה אני כזה בכיין? אוי אלוהים... עזרה, בבקשה-" הוא מלמל לעצמו.
"אוממה? איפה את? זה לא מצחיק..." הוא נבהל. לרוב אמו משחקת איתו. היא מתחבאה לפני שהוא מגיע, והוא מוצא אותה. החיוך שיש לה על הפנים באותם הרגעים, שווה את הכל.
"אוממה? אוממה? אני מפחד...איפה את?" הוא שאל, קולו החל כבר לרעוד.

"אה? טאהיונגי? אתה כאן? התגעגעתי אלייך! איך היה בעבודה? אתה רעב? להכין לך לאכול? אני מכינה לך לאכול!" קראה אמו בהחלטה, מוחצת את לחיו כאילו והיה ילד קטן ורצה אל המטבח בהתלהבות.

"אוממה? אוממה לא צריך, באמת. אני אכין." אמר, מנסה להורידה מהרעיון. אבל היא הייתה כבר עמוק בתוך ההחלטה ולא התכוונה לשחרר אותה.
"אייש נו באמת..." נאנח בייאוש, מפנה את המטבח לאמו והולך לשבת בספה.
מדליק את המסך המנופץ של הנייד שלו, ומסתכל בו לראשונה באותו היום.
"ממ...? של מי המספר הזה?" שאל את עצמו, מחייג אל רצף המספרים הלא מזוהה.

"הלו? כן? מי אתה?" ענה לו קול נשי.
ברקע נשמעו קולות בכי, והגיות שכנראה היו אמורות להיות המילה 'אמא'.
"הממ...היי, התקשרת אליי מוקדם יותר, רק עכשיו ראיתי והחלטתי לחייג חזרה...לבדוק מי בעל המספר-" ענה בלחש, מובך, משחק בשיערו.
"הו, המ...יכול להיות שהתקשרתי בטעות," ענתה לו. משתיקה את הבכיות שברקע, בעזרת לחישות 'הכל בסדר, אמא פה.'.
"אממ...אוקיי, תודה בכל מקרה שענית לי וסליחה על ההפרעה." אמר.
"אני מצטערת גם... סליחה, להתראות-" ענתה לו, מלטפת את התינוק שבכה. "להתראות." ענה וניתק.
עכשיו זה השלב, שבו הוא מתחיל להעביר את כל השיחה בראש, ושואל את עצמו שאלות.
"מעניין...איך אפשר להתקשר למספר בטעות? טוב, לא משנה."

"הכל בסדר במטבח?" שאל, מנסה להתעלם ולשכוח מהשיחה המוזרה שקרתה רק דקות אחדות לפני.
"כן, כן. רוצה לעזור לי?" שאלה אמו בחיוך, "בוודאי. מה צריך לעשות?" ענה כשהפשיל את שרווליו.
"רק תחתוך את הירקות." ענתה, משחקת עם הנודלס שבסיר.

"מה שתרצי." אמר וחתך את הירקות, קטן- קטן. חותך כל חתיכה וחתיכה בתשומת לב מרבית, נזהר שלא להחתך.
עיניו היו ממקודות בירק, לפי דעתו הוא היה נראה כמו צמח שנחתך לחתיכות ונוסף לעוד קבוצת ירקות חתוכים. אבל העיקר שאמו אוהבת לאכול זאת והכל בסדר.

בעוד הוא חותך את הירקות, אמו מכבה את האש שבערה בכיריים, מסתכלת על האטריות בסיפוק.
"טאהיונג- אה," הוא הרים את ראשו מקרש החיתוך, מפנה את עיניו כלפי אמו, נותן לה את כל תשומת הלב הרצויה לה.
"חשבתי... למה אני ואבא לא עובדים? למה רק אתה מפרנס אותנו?" שאלה בהתעניינות, גורמת לצעיר לקפוא.
הוא השפיל את ראשו וחשב מה לענות, המחשבות רצו בו ללא סוף.
באיזה שהוא שלב, הוא נזכר שאמו עדיין מחכה לתשובה, ובחר להרים את ראשו באיטיות. מזיז את ראשו מעט הצידה, רומז לשיערותיו האדומות שהן מפריעות לו כרגע.