𝐀𝐥𝐮𝐜𝐢𝐧𝐚𝐜𝐢𝐨́𝐧 °𝐓𝐚𝐞𝐊𝐨𝐨𝐤•𝐘𝐉°

𝐀𝐥𝐮𝐜𝐢𝐧𝐚𝐜𝐢𝐨́𝐧- 𝑪𝒐𝒂𝒕𝒓𝒐

"ג'ון ג'אנגקוק, אתה חתיך, כמו תמיד." חייך אל עצמו שבמראה בגאווה, "אין יותר חתיך ממך." המשיך להחמיא לעצמו, מלביש את ג'קט חליפתו השחור שתאם למכנסיו, על החולצה הלבנה בעלת שורת הכפתורים.
"ג'ון, הארוחה מחכה לך." מלמל ויצא מהחדר, עוזב את מראתו שפרושה לאורך הקיר, בהרגשה של עוד לא מספק.

"ג'ון ג'אנגקוק אס אל מונדו אנטרו*." אמר בחיוך כשהחל לנהוג במכוניתו השחורה.
ג'ון ג'אנגקוק היה מסוג הטיפוסים הגאוותנים ביותר, הוא אהב את עצמו מעל לדימיון, לא עברה שנייה שבה לא חשב על כמה יפה תואר הוא, עד כמה מדהים ומהולל היה.
הוא אדם רברבני מאוד שלא ראה שפל  מעולם, ועוני לא ידע מה הוא.
ג'אנגקוק גדל בבית מכובד, מאז ומעולם קיבל את כל רצונו על כף מזהב היישר אל תוך פיו, כשגדל והפך חוקי בגיל שמונה עשרה, עזב את ביתו, וטס לקוריאה, מקום מולדתו, שם התמצא כמכובד אפילו יותר מכיוון שהביא 'שם טוב' למדינתם.
לא היה אזרח במדינה האסייתית המודרנית שלא ידע על קיומו.
בעצם, היה אחד, אליו נגיע כבר בהמשך.

"שלום מיסטר ג׳ון, השולחן שהזמנת מוכן," חייך מלצר גבוה בעל שיער חום, סינר שחור, חולצה לבנה מכופתרת וחיוך...עקום.
"יופי," זרק בחוצפה, לא מוכיר תודה, ומזלזל בכל בריאה הקיימת שנראית לעיניו הקטנות והשחורות כצבע העורב 'מפוקפקת'.

"אייש, אנשים, חיים בסרט שאודה להם על המובן מאליו." מלמל לעצמו ג'ון כשהתיישב בכיסא מכובד ומרופד אל שולחן זכוכית יקר, שאת קודקודיו קישטו עיטורי כסף שזורים.

"אדוני, מה תרצה להזמין?" ניגשה אליו מלצרית, גם היא עם סינר בצבע שחור וחולצה מכופתרת כצבע הקיר, "בולגוגי." ענה לה מבלי להעיף מבט, 'מנקה' את ציפורניו המטופחות שהיו נקיות מכל פיפס, מראה לאחרת שהיא לא מעניינת אותו.

"מיסטר ג׳ון," דיברו אליו שוב בכינוי שמאוד אהב, הוא מרגיש נעלה על כל אנוש כשקוראים לו ככה.
הוא רק העיף מבט אל נושא הקול, רומז לו לדבר בזריזות ולהחסיר פרטים לא חשובים. "אני מנהל המסעדה," קד קידה מלאה האדם, ג׳אנגקוק רק זקף גבה לא מבין מה לעזאזל הוא צריך לעשות עם מידע זה.
"אני מקווה שאתה נהנה מהשירות, ולכל בעיית מילצור, הגשה, חדירה לפרטיות או כל דבר אחר, אבקש שתאמר לי שאוכל לטפל בזאת באופן אישי כאוחז בפינצטה." קד שוב המנהל בחיוך, ג׳אנגקוק רק המשיך להסתכל עליו בוחן את מראהו ומציין לעצמו נקודות לחשיבה, מהנהן בראשו ומחכה שהמטרד יצא מטווח ראייתו.

"למה לכל חור שאני מגיע חושבים שישמעו את קולי?!" כהרגלו דיבר שחור השיער אל עצמו, עם חיוך כובש שנמרח על פניו כל היום כל יום, גם כשהיה לבד בחדרו נהג לחייך כך לעצמו, כאילו וזה משביע את רצונו ומרפא את פצעיו.

"שלום אדוני, תרצה להזמין משהו?" הגיע מלצר לבוש במדים האידיאליים של מסעדת היוקרה בעלת השם הטוב והמצליח. שיערו היה אדום, ופניו היו שחומות באופן שהחמיא לו מאוד, לחייו תפוחות ועצמותיהם מודגשות, ידיו ענודות במספר טבעות עדינות ועל אוזנו זוג עגילי חישוק קטנים, תלויים אחד מאחורי השני.

"מה הקטע שלכם, לשלוח לי מאה מלצרים אחד אחרי השני, הבנתי שאתם רוצים לדבר עם אדם מדהים כמוני, אבל מה יש לכם? חשבתי שאתם מסעדה שמכבדת פרטיות של מפורסמים, אני לא רואה את זה מתממש כאן." התלונן, "מי אתה? אתה אומר שאתה מפורסם אבל אני לא מכיר אותך," שאל בחוצפה המלצר, אפילו לא מבקש סליחה או קד על אי הנימוס.

"אני ג'ון ג'אנגקוק, אל תגיד לי שאתה לא מכיר אותי," ענה בקול רם ורברבני, "הנה, אני אגיד עכשיו, אני לא מכיר אותך." המשיך המלצר בחוצפתו, לא מפסיק גם אם בראשו עברו המחשבות, 'הוא אומר שהוא מפורסם, אז הוא מפורסם. הוא יכול ללכת להתלונן עלייך אצל המנהל ולא תהיה לך עבודה.', 'הוא יכול להביא לפיטורים שלך'.

"אז אתה לא מכיר אותי?" שאל שוב איש העסקים המצליח, קולו הופך מרברבני למפלרטט.
"לא מכיר אותך כלל וכלל, וגם לא רוצה להכיר." ענה והסתובב, הולך מהמקום בצעדים נחושים וגאוותניים שלא מאפיינים מלצרים בדרך כלל.

"חוצפן."

***
*ג'ון ג'אנגקוק, הוא כל העולם.
טאקוקטאקוקטאקוק👏🏻
זה בעצם הפרק הראשון שכתבתי לסיפור👆🏻
ו...זהו🤷🏻‍♀️
אה, ולכל אלה שחזרו או יחזרו ללימודים, בהצלחה לנו😪🤗

💛💚💙