הבן הטוב
༒
"לאס,"
עיניי נפתחו בפתאומיות. ניסיתי להבין מה קורה סביבי, איפה אני נמצאת ולמה לכל הרוחות אני כאן. עברו כמה שניות עד שהצלחתי להבין שהתעוררתי משינה ועכשיו אמצע הלילה. או אולי כבר בוקר? אבל החדר חשוך ואף אחת לא ערה...
שיפשפתי את עיניי בעייפות. ברגע שהחלטתי לחזור לישון הרגשתי משהו נוגע בכתפי ולחישה ליד אוזני,
"לאס, קומי."
קפצתי במקומי ותפסתי בחוזקה בפי כדי לא לצרוח. פרצופו של לין התגלו לעיניי. הרשתי לעצמי להירגע, אף כי ברגע שנזכרתי באירועי אמש - לא הייתי בטוחה כלל אם אוכל להירגע שוב. אסור לי להסתובב איתו עוד. אני חייבת לגרום לו לשכוח ממני איכשהו.
"מה אתה עושה כאן?! אתה לא אמור להיכנס לכאן בכלל, בטח שלא בשעה הזאת!" הטחתי בו את זעמי. ראיתי איך הוא קצת נרתע מהתוקפנות שלי. אבל רציתי להיות תוקפנית. כעסתי עליו. כעסתי על כך שלא היה מוכן לספר לי משהו כל כך גדול שהייתי צריכה לדעת, ועוד יותר כעסתי על שעשה את מה שעשה. איך הוא יכול לעשות משהו כל כך נורא?
"פשוט בואי. זה חשוב מאוד." הוא לחש ועזב את החדר.
הילד הזה שיגע אותי לפעמים. מה אם הייתי ישנה בלי חולצה? אמנם זה חורף, אבל בכל חדר בטירה יש אש בוערת שמחממת בנעימות. לפעמים היא אפילו מחממת יותר מידי. נאנחתי בעצבנות וקמתי.
בעודי לובשת מהר בגדים נוחים (טרנינג וחולצה כחולה שהיו קצת גדולים עלי), ניסיתי להבין למה לין יצטרך אותי בשעה כה מוקדמת. השעון הראה שהשעה עכשיו ארבע לפנות בוקר.
אולי הוא רוצה להראות לי משהו שמצא בספרייה. לא אהיה מופתעת אם החליט להעביר את כל לילה שם, גם אם זה הלילה שלפני המבחן. אולי הוא גילה שאני יודעת שהוא המתנקש. אולי הוא יחטוף אותי אל היער, איפה שאף אחד לא יוכל להציל אותי, וידאג לחסל אותי בעצמו? עד כמה שזה לא היה נראה לי מופרח כל כך, זה היה מאוד פסיכופתי מצדי לחשוב ככה.
אבל כשיצאתי אל המסדרון הבנתי שאני אפילו לא קרובה לפענח מה קורה. לין עמד שם, ידיו משולבות זו בזו והוא נשען על הקיר. לידו נמצא פרופסור ג'ונסון, הוא לבש את הגלימה המפוארת שלו ואחז בנר שהאיר את המקום.
כיווצתי את גבותיי והתקדמתי באיטיות. "מה קורה?"
כשהבטתי לעברו של לין, הוא רק משך בכתפיו וסימן שהוא בעצמו אינו יודע.
"קדימה, בואו אחריי." ג'ונסון אמר בחיפזון והתחיל ללכת. "אין לנו הרבה זמן."
ההליכה עברה בשתיקה. תחילה ירדנו במדרגות שהובילו אל הקומה הראשונה, ואז התחלנו לצעוד אל יציאת המבנה. הבנתי כבר שהולכים החוצה. כצעדנו אחריו בין הגנים, הקור הצליף בי כמו מכה. היה לי כל כך קר עד שהרגשתי שכל שריריי מתאבנים, ואדים חמים נפלטו בכל נשימה שיצאה מפי. חיבקתי את ידיי ושיפשפתי אותן זו בזו במטרה להתחמם, אך זה לא ממש עבד.
YOU ARE READING
המפוצלת 1: תולדות האפלה
Fantasy*הספר הראשון בטרילוגיית ״המפוצלת״* לאס ווקר נכנסת בטעות לבית ספר של כשפים השולטים בארבעת היסודות של הטבע: מים, אדמה, אש, ואוויר. בשביל שתוכל לחזור לחייה הקודמים עליה ללמוד בכאריה, טירה השוררת באמצע יער מסתורי הגלויה אך ורק לכשפים, וללכת בעקבות גורלה...
