העיניים הן ראי הנפש

פרק 17 - עיניים אטומות

אתם פשוט מדהימים. עברנו את ה-1000 הצבעות, ואת ה-50 עוקבים, והתגובות שכתבתם לי על הפרק הקודם היו מהטובות שקיבלתי בחיי... אין עליכם בעולם 3>

ועכשיו קבלו כמנחת-הודיה את הפרק הארוך ביותר בפאנפיק עד כה:

~~~~~~~~

But your hand next to mine

While I stared straight into heaven

Not a crack in my smile

Features closing in together

It's been said that I'm yours

But I've failed to find the freedom of falling

Freedom of Falling, Vérité -

הארי היה מספיק מחובר לעצמו כדי לחשוב - מחשבה שלו, לא רק הד של מחשבותיו של פרסי - שזה כמו לצפות בתאונת דרכים מתרחשת בהילוך איטי.

"...ואז התעוררתי," סיים פרסי לספר את חלומו. "ניקודאמוס אמר לי לשאול אותך, כירון. הוא אמר שאתה תגיד שהוא דובר אמת."

הקנטאור הינהן, מבט מרוחק בעיניו. "כן, כן. הסיפור על המכשף. כמובן ששמעתי עליו."

פרסי שיפשף את רקותיו בתנועה חצי-מודעת, בניסיון שווא להשקיט את הפעימות בראשו, והביט סביבו. חבריו נראו מבולבלים בדיוק כמוהו. "כירון, איזה מכשף?"

כירון נראה עצוב משהו. הוא נאנח בכבדות והניח את ידיו משני צדדיו של כיסא הגלגלים שלו, כאילו מכין את עצמו. "לפני שנים רבות," התחיל, "וכשאני אומר רבות אני מתכוון רבות, חי מכשף אחד. מעולם לא פגשתי אותו; הוא בילה את מרבית ימיו עסוק בענייניו, שומר על שלווה ועל שקט. הוא היה חזק מאוד, אחד מהמכשפים החזקים ביותר שדרכו על האדמה."

"בן הקטה?" שאלה הייזל בסקרנות.

"לא, לא," ענה כירון. "ישנם... מכשפים אחרים, המסתובבים בעולם. כאלה שמקור הכוח שלהם לא קשור לאלים. אני מעדיף לא להרחיב עליהם בשלב זה."

אנבת' קימטה את מצחה. "אבל -"

"לא עכשיו, אנבת'." כירון לא נראה נוזף כשאמר זאת, רק עייף. קולו היה נוקשה ועצוב. כולם חיכו להמשך דבריו בדממה.

"המכשף הזה... מעולם לא פגשתי אותו, או אפילו ידעתי את שמו. הוא נמנע מלפרסם את עצמו, בהתחלה כי לא ראה בכך צורך, אחר כך מרוב בושה."

"בושה?" שאל פרסי בבילבול. כירון הביט בו בעיניים רציניות.

"למכשף הזה הייתה משפחה גדולה, רובה מורכבת ממכשפים כמוהו, אבל אחד מבני המשפחה בלט במיוחד. כוחו היה עצום, כמו של אותו מכשף ואולי אף חזק יותר. היה זה נכדו הבכור של המכשף, והמכשף גידל אותו במו ידיו.