פרסבת' - החיים ה(לא כל כך) פשוטים

פרק 4 - בית ברומא החדשה

אני כל כך מצטערת שהעלתי פרק יותר מחודש אחרי הזמן שהבטחתי, היה לי מחסום כתיבה ופשוט לא הצלחתי להתקדם בכתיבה של הפרק וכל מה שכתבתי לא מצא חן בעיניי. אבל מחסום הכתיבה עבר, והנה, יש פרק חדש!

נ.מ. - אנבת'

ישבתי עם פרסי מול מחשב בביתן אתנה, והסתכלנו על כמה צילומי בתים מרומא החדשה שריינה שלחה לנו.
''מה את אומרת על הבית הזה?" פרסי שאל.
''הצורה שלו לא ממש נעימה לעין, ובתור מישהי שלומדת תואר ראשון באדריכלות באוניברסיטה, אני אמורה להיות מבינה בזה.''
''וזה?"
''הוא קצת גדול מדי בשבילנו, אנחנו לא צריכים בית עם שלוש קומות, אנחנו רק שניים.''
פרסי חייך חיוך עקום. ''בינתים.''
''אבל גם אם בעתיד יהיו לנו ילדים, גם קומה אחת תספיק.''
פרסי הגדיל תמונה של בית לבן עשוי לבנים, גג אדום, ורדים מטפסים על קירות הבית וחצר גדולה עם גינה.
''האחד הזה מושלם, את לא חושבת?"
''האמת שהוא ממש מקסים,'' בחנתי את התמונה, ''אני אבקש מריינה עוד פרטים עליו.''
שלחתי הודעה לריינה, והיא ענתה לי מייד.
''הבית הזה למכירה, לא להשכרה, הוא נעים וממוזג, ובאזור יחסית שקט ברומא החדשה, הבעלים של הבית שמוכר אותו ידיד שלי ואני אוכל לסדר לכם מחיר טוב בשביל הבית.
הוא נבנה לפני 10 שנים, והוא די קרוב לאוניברסיטת רומא, יש בו שני חדרי שירותים, אמבטיה, שלושה חדרי שינה, סלון, מטבח, וחדר נוסף שיכול להיות חדר עבודה, סטודיו או מה שבא לכם, ביחד זה 6 חדרים, לא כולל שירותים, וכולם גדולים ומרווחים, וחצר מאוד גדולה, כמו שראיתם בתמונה, וגם יש גדר מסביב לבית ככה שהבית שלכם פרטי לגמרי ולא רואים את החצר מהרחוב.
אני שולחת לך עכשיו תמונה של החדרים בבית.''
ריינה שלחה תמונות מחדרי הבית, והם היו ממש מקסימים. הם היו גדולים ומרווחים, כמו שריינה אמרה, והחדרים היו ממש יפים, עם נוף     יפהפה. עם קצת ריהוט ותוספות אישיות, זה יהיה ממש בית מהחלומות.
הראתי לפרסי את התמונות. ''מה אתה חושב על זה?"
''זה בדיוק מה שרציתי!'' פרסי אמר, ''אז את רוצה שנקנה אותו?"
''כן!'' התלהבתי, ''אני אשלח הודעה לריינה שתסדר פגישה בינינו לבין בעל הבית.''
שלחתי הודעה לריינה, והיא ענתה שאם זה מתאים לנו, אפשר להיפגש היום בערב, בעוד כמה שעות. עניתי לה שאפשר.

אחרי כמה שעות, נסענו לרומא החדשה, וכשהגענו, הלכנו ברגל אל הבית שרצינו לקנות.
נכנסנו בשער של הבית, והוא היה נראה נפלא, בדיוק כמו בתמונות.
פתחנו את דלת הכניסה, וריינה חיכתה לנו שם עם בחור גבוה, כבן 25 עם שיער ג'ינג'י ופנים נעימות.
''היי, אני קולין מאיירס, הבעל של הבית.''
פרסי לחץ את היד שלו. ''בן או נצר של איזה אל אתה?"
''אני נצר מרקורי."
''הוא הגרסה הרומאית של הרמס, נכון?"
''אני חושב שכן. בכל מקרה, בואו, אני אעשה לכם סיור!"
הלכנו אחרי קולין לתוך הבית, והוא הראה לנו את כל החדרים.
לבסוף הוא הראה לנו את שלושת חדרי השינה.
''פרסי,'' אמרתי, ''אולי זה יהיה חדר השינה שלנו?"
החדר היה רחב, ובצד הרחוק מהדלת היה חלון גדול שהשקיף לטיבר הקטן.
''זאת תהיה בחירה טובה,'' אמר קולין, ''כשאני עוד גרתי פה, אני ישנתי כאן, אבל יש לי תחושה שהחדר בזה יהיה יותר מקסים משהוא היה קודם אם תחליטו לגור פה ולישון בחדר הזה, בטח התוספות שלכם יוסיפו הרבה.''
''אולי נלך לשבת בסלון ולהחליט על מחיר הבית?'' הציעה ריינה.
''רעיון טוב!" אמר קולין, ''בואו נשב בסלון, יש עוגיות!"
הלכנו אל הסלון, ואני ופרסי התיישבנו על ספה מול קולין.
ריינה הלכה להביא את העוגיות, שלא היו כחולות, לצערו של פרסי, אבל היו מאוד טעימות.
''מה המחיר שנראה לכם שתוכלו לשלם על הבית?" שאל קולין, ''אני פתוח להצעות מחיר, הבית הזה לא מאוד יקר.''
נקבתי בסכום.
''זה רוב הכסף מהחסכונות שלי ושל פרסי, אם נחליט לקנות את הבית, השאר כנראה ילך על רהיטים, כי אתה לוקח את שלך, ונצטרך ספה לשבת עליה מן הסתם.''
''זה נראה לי סכום הגיוני, אז אם אתם רוצים את הבית, הוא שלכם!'' אמר קולין, ''רק תעבירו אלי בזמן הקרוב את הכסף לבית.''
חתמנו על כל המסמכים של קניית הבית, והתארגנו ליציאה.
''תודה על הכל,'' אמרתי לקולין, ''אנחנו ממש שמחים לעבור לגור פה.''
''אני אפנה את החפצים שלי אל הבית החדש שלי כבר מחר, ותוכלו לעבור מתי שתרצו.''
''תודה, אני אעביר אלייך את הכסף היום.''
יצאנו מהבית, וקולין וריינה נופפו לנו לשלום. נופפנו להם בחזרה.
נכנסו למכונית הפריוס של פול, האבא החורג של פרסי, פרסי במושב הנהג, אני לידו, והתחלנו לנסוע למחנה החצויים.
''קולין הזה היה ממש נחמד.'' פרסי אמר.
''כן, הוא היה סבבה, מאוד מתלהב.'' עניתי לו.
''תקשיב, פרסי, יש משהו שאנחנו צריכים לדאוג לו,'' הסתכלתי עליו, ''אם אנחנו עוברים לגור בבית משלנו, אנחנו לא יכולים לצפות מההורים שלנו, מהצד האנושי כמובן, שישלמו לנו על ההוצאות שלנו, אנחנו צריכים למצוא עבודות קבועות, כדי לממן הוצאות על אוכל, בגדים, חשמל או כל דבר אחר.''
''חבל שלא מקבלים כסף על הצלת העולם, זה היה פותר לנו את עניין הכסף למשך שנים.'' צחק פרסי.
''הלוואי.''
''תקשיבי, יש לי רעיון,'' פרסי אמר, ''אולי אנחנו נוכל ללמד משהו במחנה החצויים! כירון אמר לפני כמה זמן שחצויים מעל גיל שמונה עשרה יכולים להתפרנס מזה במחנה החצויים, ובגלל יצוא ומכירת התותים של המחנה יש למחנה איך לשלם על העבודה!"
''זה רעיון ממש טוב. נדבר עם כירון על זה כשנגיע.''
''טוב...'' פרסי אמר, ''הגענו.''
''אבל כבר לילה, אז נדבר על זה איתו מחר בבוקר.''
נכנסנו אל תוך המחנה, שהיה דומם בגלל שכולם כבר ישנו.
נישקתי את פרסי בלחי.
''לילה טוב, מוח אצה.''
''לילה טוב חכמולוגית.''
נכנסתי לביתן אתנה, נשכבתי ונרדמתי מהר מאוד, עם חיוך על הפנים.
חלמתי שאני נמצאת עם פרסי בבית ברומא החדשה, ואז לייסטריגונים, ענקים אלימים במיוחד, פרצו לתוך הבית. פרסי שלף את החרב שלו, ואני שלפתי את שלי. אבל לייסטריגוני אחד תפס את פרסי בצווארו.
''זה נס שהצלחתם להישאר בחיים עד עכשיו,'' הוא אמר, ''אבל חצויים תמיד מתים בגיל צעיר, והזמן שלכם נגמר.''
ואז הוא שבר לפרסי את המפרקת, והוא צנח מת.
התעוררתי, רועדת כולי.
זה לא הולך לקרות, רומא החדשה מוגנת ממפלצות, ופרסי חזק מדי מכדי למות ככה.
אבל עדיין דאגתי. זה יכול לקרות מתישהו, לא בטוח שהאושר שלנו יהיה לנצח.
יצאתי החוצה כדי לנשום אוויר צח, השעה הייתה חמש לפנות בוקר.
ראיתי מישהו מסתובב בין הביתנים. התקרבתי אליו, זה היה ליאו.
''מי זה?" הוא אמר.
''אנבת'.''
''היי אנבת'.''
''היי. למה אתה לא ישן בשעה כזאת?"
''סיוטים.'' ליאו נאנח.
''כנ''ל. ראיתי בחלום שלי ענק לייסטריגוני שובר לפרסי את המפרקת.''
''בחלום שלי גאיה חזרה והרגה את כל החצויים חוץ ממני, ואיימה עלי שהמוות שלי יהיה הכי כואב משל כולם, ואז התעוררתי.''
''חלומות ממש מקסימים יש לנו.'' אמרתי.
''העיקר שהם לא יקרו.'' הוא אמר.
'''שמעתי שאת ופרסי עוברים לגור ביחד, מזל טוב.''
''תודה.''
''אתם תעשו חנוכת בית?"
'''אני לא יודעת.''
הצלחתי לראות בחושך הבעת פנים ערמומית על פניו של ליאו.
''איך תרוויחו כסף?" הוא שאל.
''כנראה נעבוד במחנה החצויים בינתיים כמורים, אנחנו נדבר על זה עם כירון היום, אבל אני רוצה להיות אדריכלית, אז זאת תהיה רק עבודה זמנית בשבילי.''
''מגניב.''
פתאום ראיתי עוד מישהו יוצא מאחד הביתנים.
''אתה רואה מי זה?"
''לא.''
הוא התקרב אלינו. ''מי זה?" הוא שאל.
זיהיתי את הקול של פרסי. ''אלה אנבת' וליאו.'' עניתי.
הוא הגיע אלינו, והבעת הפנים שלו הייתה עכורה.
''אני אתן לכם קצת פרטיות.'' ליאו גיחך, ונכנס לביתן הפייסטוס.
פרסי התפרק לגמרי.
''חלמתי שארכנה חוזרת מטרטרוס, מענה אותך, ואז הורגת אותך מול העיניים שלי וזורקת אותך לטרטרוס.'' הקול שלו רעד.
הוא חיבק אותי בחוזקה. ''זה הרגיש כל כך אמיתי.''
ליטפתי את הגב של פרסי, ולאט לאט הוא נרגע.
סיפרתי לפרסי על החלום שלי.
''את מגיבה לזה הרבה יותר טוב ממני.''
''אני לא בטוחה שזה נכון, אני פשוט מסתירה יותר טוב את הרגשות שלי.'' אמרתי.
''את כנראה צודקת.'' הוא נאנח.
''אולי נעבור נושא?'' אמרתי לו, ''אם לא נדבר על זה אז יהיה יותר קל לשכוח את זה.''
''אוקיי... מה את רוצה ללמד במחנה?"
''אני חושבת שאני אוכל ללמד יוונית עתיקה, הייתי אולי רוצה ללמד לחימה בחרב או משהו כזה, אבל אתה תוכל לעשות את זה יותר טוב ממני, אתה לוחם החרב הכי טוב שאני מכירה, ואתה נלחם גם בסגנון יווני וגם רומאי, אז תוכל ללמד את שאר החצויים יותר טוב מכל אחד אחר.''
''אני גם חשבתי שכדאי לי ללמד לחימה בחרב, זה די הדבר היחיד שאני יכול ללמד פה בצורה טובה, אולי חוץ משיט בקאנו.''
''אז נגיד לכירון מחר שזה מה שאנחנו נלמד.''
פרסי נשען על הקיר של ביתן פוסידון.
''אז מה עכשיו, נחזור לישון?" הוא שאל.
''אני לא רוצה עוד סיוטים כרגע, אז אני לא אלך לישון, אבל תחזור לישון אם אתה רוצה.''
''אני אשאר איתך.''
דיברנו עד הזריחה, וכמעט שכחתי מהסיוט שלי.