פרסבת' - החיים ה(לא כל כך) פשוטים

פרק 5 - יום בחיי חצוי

אני מצטערת שלא עלה פרק הרבה זמן, אבל הנה לכם פרק! ואני גם אנסה להעלות עוד אחד בקרוב.

נ.מ. - פרסי
אז איך היום הראשון בבית החדש שלנו התחיל?
לא משהו.
התעוררתי במיטה הזוגית הגדולה בגלל ששמעתי צעקה.
''אוף, לעזאזל!"
קמתי מהמיטה ויצאתי מחדר השינה אל המטבח. אנבת' עמדה שם, שיערה פזור ולבושה בפיג'מה מול הכיריים של המטבח. היא החזיקה את ידה השמאלית, שהייתה אדמדמה ונראה שנכוותה.
''תשימי את היד שלך במים קרים.'' אמרתי לאנבת'.
''אני יודעת, זה מונע זיהום של הכוויה ומרגיע את העור.'' היא אמרה ופתחה את הברז על המים הכי קרים. היא הכניסה את היד שלה לזרם.
''אנבת', איפה יש קערות?''
''בארון הכי שמאלי מתחת לשיש, במדף השני מלמעלה.'' היא ענתה. ''בשביל מה אתה צריך קערה?"
ניגשתי ולקחתי קערה גדולה, מילאתי אותה במים קרים והתיישבתי לצד השולחן ליד אנבת'.
''תכניסי את היד עם הכוויה לתוך זה." אמרתי לה.
''אבל כבר שטפתי את היד עם מים קרים, זה קצת הרגיע את הכוויה.''
''פשוט תסמכי עליי.'' עניתי.
אנבת' הכניסה את ידה השמאלית לתוך קערת המים, ואני הכנסתי את היד שלי פנימה ואחזתי בעדינות באיזור של הכוויה. התרכזתי באנרגיה מהמים שהרגשתי כשנגעתי בהם, והזרמתי אותה אל היד של אנבת'. העור לאט לאט חזר לצבעו הרגיל, ורק נשאר סימן קטן של כוויה על מפרק כף ידה.
''איך עשית את זה?" היא התפעלה.
''לא מזמן גיליתי שאני יכול לרפא פציעות יחסית קלות עם מים, דרך האנרגיה שאני מרגיש מהם, ולהעביר אותה למה שאני רוצה לרפא.'' הסברתי, ''גיליתי את זה כשעשיתי בייביסיטר לאסטל, ויצא לי להתאמן על זה הרבה בזכותה. הילדה הזאת נפצעת המון.''
''מגניב.'' אנבת' אמרה.
''איך נכווית בכלל?'' התעניינתי.
אנבת' צחקה. ''ניסיתי להכין לך ארוחת בוקר, פנקייקים כחולים.'' חמוד מצידה.
היא המשיכה. ''כששמתי מחבת על האש כדי לטגן את הפנקייקים, היא לא הייתה כל כך יציבה, וכשהיא נפלה, אז מתוך אינסטינקט תפסתי אותה לפני שהיא פגעה ברצפה. אבל היא הייתה ממש חמה, אז כמו שאתה רואה, נכוויתי.''
היא קפצה מכיסאה. ''רגע, יש את הבלילה של הפנקייקים עדיין!" היא פתחה את אחד הארונות ושלפה משם מחבת חדשה. ''אני עדיין יכולה להכין את הפנקייקים.'' היא הדליקה את הכיריים עם ידה השמאלית, שהתחילה קצת לרעוד.
''אולי תתני לי לטפל בטיגון של הפנקייקים?'' הצעתי. ''נראה לי שאני יכול לעשות את זה בלי לשרוף אותם יותר מדי.''
''זאת רק כוויה, פרסי.'' אנבת' זעפה. ''אני יכולה להסתדר.''
''תני לי לעשות את זה, חכמולוגית'' עניתי לה בחיוך.
''אוף, בסדר.'' היא אמרה והתיישבה ליד
השולחן.
שמתי בלילה במחבת, אחרי דקה בערך הפכתי אותה וקצת אחרי הוצאתי את הפנקייק הכחול הראשון. הוא קצת נשרף לי, אבל בסך הכל הוא היה נראה טעים. הפנקייקים הבאים יצאו לי יותר טוב.
הגשתי אותם לשולחן, ואנבת' הלכה להוציא את המייפל מהמקרר.
טעמתי פנקייק אחד. הוא יצא מדהים.
''הטעם של הפנקייקים אלוהי, אנבת'.''
אנבת' טעמה גם אחד. ''אתה צודק לגמרי.''
זללנו את הפנקייקים, ואז אנבת' הסתכלה על השעון החדש שתלינו על הקיר.
''הלימודים באוניברסיטה מתחילים עוד מעט, כדאי שנצא.'' היא אמרה.
''הם מתחילים עוד חצי שעה, חכמולוגית.''
''אבל המרחק מפה לאוניברסיטה בהליכה זה רבע שעה, ועוד צריך להתארגן.''
''אפשר לרוץ, אנבת'. קצת כושר זה לא דבר רע.''
אנבת' גיחכה. ''וזה כל כך חסר לנו, בחיים הנטולי מפלצות שמנסות להרוג אותנו שיש לנו.''
היא נישקה אותי בלחי. ''אני אכין לנו אוכל להמשך היום, ואתה תוכל לעשות מה שבא לך לעוד רבע שעה, ואז נצא.''
''אני תמיד בעד התוכנית שלך.'' עניתי לאנבת', שחייכה.
היא הלכה לארגן לנו דברים לאוניברסיטה, ואני נשארתי במטבח. כעבור 5 דקות היא חזרה על תיקים מוכנים ליציאה, עם אוכל, מים, הספרים שהיינו צריכים, אמברוסיה, נקטר וגם נשקים (אי אפשר לדעת מה מתכננים לנו בפעילויות מחוץ לקורסים של אוניברסיטת רומא).
התארגנתי ויצאנו מהבית.
''תחרות ריצה עד האוניברסיטה?'' הציעה אנבת'.
''המפסיד מכין ארוחת צהריים למנצח כשנחזור הביתה!" אמרתי.
אנבת' התכוננה. ''היכון, הכן, צא!"
התחלנו לרוץ. שנינו היינו בכושר טוב מאוד, אז הריצה שלנו הייתה צמודה. מדי פעם אנבת' עקפה אותי ומדי פעם אני עקפתי אותה. התקרבנו אל האוניברסיטה, ואז אנבת' הפנתה את הראש שלה לאחור לרגע. ''הנה פרנק והייזל!" היא אמרה, ואני, כמו אידיוט, הסתובבתי כדי להגיד להם שלום, אבל הם לא היו שם. אנבת' בינתיים הגיעה אל דלת הכניסה לאוניברסיטה, וניצחה.
''זאת רמאות!" צעקתי.
''אתה יודע שלא היית חייב להסתובב, מוח אצה.'' היא ענתה, ובסך הכל היא צדקה.
''נתראה בבית!'' אנבת' אמרה, ''אני אחכה לארוחת הצהריים שלך.''
היא הסתובבה ורצה לכיוון אולם ההרצאות של לימודי האדריכלות, והקוקו המתולתל שלה מתעופף מאחוריה.
פניתי לכיוון אולם ההרצאות של מדעי הים, נכנסתי והתיישבתי בשורה השנייה של המושבים.
הקדמתי, אז לקח זמן עד שהכיתה התמלאה בעוד אנשים.
בשולחן בקדמת האולם ישבה המורה והמרצה שלנו, רוז סימונס, או כמו שהיא התעקשה שנקרא לה - 'מיס סימונס', שהייתה בת קרס, הגרסה הרומית לדמטר. היא הייתה בת שלושים וחמש בערך. והיא שנאה אותי. התחושה הייתה הדדית.
''פרסי ג'קסון,'' היא אמרה, ''נחמד לראות שלא איחרת לשם שינוי.''
לא עניתי לה.
אף פעם לא ממש הבנתי למה היא שנאה אותי. למען האמת, הייתי דווקא תלמיד די טוב.
הנושא שלמדתי היה מדעי הים, ובתור הבן של אל הים, זה לא היה לי קשה במיוחד.
''היום תקבלו בוחן פתע, כדי לבדוק את השליטה שלכם בכל הנושאים שלימדנו בשלוש וחצי השנים שאתם לומדים פה.''
שמעתי כמה לחשושים מהשורה האחרונה, איפה שכל הבריונים האידיוטים ישבו. היו לי הרבה חברים ממדעי הים, חלקם היו נחשבים 'חנונים', וחלקם 'קולים'. אבל חוץ מלבריונים ומחבורת הסנוביות שהסתובבו איתם לפעמים, לאף אחד לא היה אכפת ממעמד חברתי, כולם היו נחמדים לכולם.
רוז חילקה את המבחנים. ריפרפתי על השאלות, והן היו נראות לי קלות. התחלתי לענות, ואז שמעתי כמה צרחות מרחוק.
היה נדמה לי שהאנשים בחוץ צרחו ''דרקון".
''תתעלמו מהצרחות,'' אמרה רוז. ''זה בטח מהמחנה, הם יטפלו בזה בעצמם.'
זה לא היה נשמע שהם התמודדו עם הדרקון בהצלחה. הייתי חייב לעזור להם.
קמתי ממקומי ורצתי מחוץ לאולם.
''מר ג'קסון!" רוז צרחה אחרי. ''תחזור מיד!"
התעלמתי ממנה והמשכתי לרוץ.
יצאתי מהמבנה. רצתי בשיא המהירות שלי, ופתאום התנגשתי במשהו.
''מה לעזאזל אתה עוש- פרסי?"
אז התנגשתי באנבת'.
''מה אתה עושה כאן?" היא אמרה.
''שמעתי צעקות של אנשים ממחנה יופיטר, נראה לי שבגלל דרקון, אז הייתי חייב לעזור.'' עניתי לה.
''המורה שלי נתן לי רשות לצאת בדיוק מאותה הסיבה, בכל מקרה זה היה שיעור של חזרה על חומר מהשיעור הקודם, כי היו הרבה שלא הגיעו.'' אנבת' סיפרה לי.
''לי היה מבחן על כל החומר שלמדתי עד עכשיו, ו- לעזאזל, היא הולכת להכשיל אותי.''
אנבת' הייתה אופטימית. ''אולי בגלל העובדה שיצאת כדי להילחם במפלצת כדי להגן על כולם, המורה שלך תיתן לך לעשות את המבחן אחר כך.''
התקשתי להאמין בזה. רוז בטוח תכשיל אותי.
התעלמתי מהדאגות האלה. יש דברים יותר חשובים לדאוג לגביהם עכשיו.
רצנו אל המחנה, עם נשקים שלופים. כשהגענו לגבול רומא החדשה, ראינו ראש של דרקון לידי מתנופף בשמיים. המשכנו לרוץ והגענו אל גבול נהר הטיבר הקטן.
ראינו כמה חצויים נלחמים מולו, משהו כמו עשרה. אבל הם לא הצליחו להרוג אותו.
אחד מהם עשה טעות והסתכל בעיניו של הדרקון, ושותק בגללן. הוא צנח לקרקע בלי יכולת לזוז. ידעתי שאני חייב להצטרף עכשיו לקרב.
''אנחנו צריכים לעוור אותו כדי שהוא לא ישתק אותנו, וכדי שהוא לא יכול לראות.'' אנבת' אמרה, ''ככה יהיה לנו יותר קל להרוג אותו.''
היא הביטה בדרקון במבט כאוב. הוא תמיד היה קשור למוות של מישהו שאהבנו. דרקון לידי הרג את סילנה, לדמסן היה דרקון לידי שתמיד היה נלחם בו בטרטרוס, אבל דמסן מת.
''תסיחי את דעתו בזמן שאני אעלה עליו ואעוור אותו.'' אמרתי ורצתי אל הדרקון.
אנבת' רצה מיד אחרי, ונעמדה מול הדרקון, מקפידה לא להסתכל בעיניו.
''היי, דרקון!'' אנבת' צעקה, אבל הדרקון לא שם לב אליה. אז היא רצה ותקעה את חרב העצמות שלה בתחתית בטנו של הדרקון.
עכשיו הוא שם לב אליה, והצליף בזנבו לכיוונה של אנבת'. היא התגלגלה הצידה כדי שהזנב לא יפגע בה.
אני קפצתי על גבו של הדרקון, אבל הוא לא שם לב אלי. המשכתי לטפס על גבו של הדרקון. הגעתי אל הראש שלו, ואז הוא קלט שאני עליו.
הדרקון ניענע את ראשו בחוזקה, ועפתי למטה.
החדשות הטובות, הן שנחתתי על משהו רך, החדשות הרעות היו שזה היה חצוי משותק. התגלגלתי מעליו. ''סליחה, אחי.'' התנצלתי וקיוויתי שהוא לא נפגע.
רצתי שוב אל הדרקון, וראיתי מישהו מטפס על הדרקון. אנבת' לא הייתה למטה, מסיחה את דעתו. זאת אומרת שהיא זאת שעלתה על הדרקון.
היא הצליחה להגיע אל הראש שלו בלי שהוא שם לב אליה, ואז היא דקרה במהירות את שתי עיניו.
עכשיו הוא לא יכל לשתק אף אחד ולא יכל לראות, אבל הוא ידע שאנבת' על הראש שלו. אז הוא שוב נענע את ראשו, מנסה להעיף את אנבת'. היא אחזה חזק בצווארו ואיכשהו לא נפלה למטה. ואז היא שיחררה מאחיזתה בצוואר את היד הימנית, שהחזיקה בה את החרב שלה. היא אחזה בצורה הרבה יותר חלשה את הצוואר של הדרקון, כי היד השמאלית, עם הכוויה היא זאת שהחזיקה בו.
היא ניסתה לשסף את הגרון של הדרקון עם החרב שלה, אבל לפני שהיא פגעה בדרקון הוא הניף את ראשו אחורה. היד של אנבת' איבדה אחיזה והיא עפה למטה. ראיתי את זה קורה כמו בהילוך איטי. היא פגעה באדמה, והנחיתה שלה הייתה קשה. רצתי אליה וראיתי שהיא הייתה שרועה על הגב, עם דם זורם מגבה. כרעתי לידה והסתכלתי מקרוב על המצב שלה. הרגל שלה הייתה מסובבת בזווית לא טבעית, העיניים שלה היו עצומות, והיא הייתה מלאה דם. פתאום קלטתי שיכול להיות שהיא מתה. ואז היא אמרה חלושות, ''פרסי.''
''אנבת', אני חייב לפנות אותך למחנה, יכולים לטפל בך שם.'' אמרתי לה בדאגה מעורבבת עם הקלה שהיא חיה.
העיניים האפורות שלה היו כל כך יפות באותו רגע, כשהשמיים השתקפו בהן. היא יפה מדי עכשיו מכדי להיות גוססת.
''את לא הולכת למות. אני אקח אותך אל המחנה ויטפלו בך שם ואת תהיי בסדר." אמרתי לאנבת'.
''פרסי, אתה צריך להרוג את הדרקון. כולם עדיין בסכנה,'' אנבת' לחשה, ''ואני אוהבת אותך.''
העיניים שלה נעצמו. לא יכולתי לחשוב על האפשרות שהיא מתה. היא לא מתה.
בדקתי אם יש לה דופק, אבל האצבעות שלי איבדו תחושה ולא הייתי בטוח אם היה לה דופק או לא. לא הרגשתי כלום.
הדרקון הלידי עדיין חי. אם אנבת' מתה, אז לפחות אני אהרוג את הדרקון שהרג אותה. למרות שלא הנחתי לעצמי לחשוב על זה.
רצתי אל הדרקון ועליתי על גבו. לא חשבתי מה אני עושה, אז רצתי על גבו והגעתי לראש שלו. הצלפתי בחרב שלי כדי לכרות את ראשו, זה לא הרג אותו, אבל זה בהחלט פצע אותו. חתך עמוק נפער בצוואר שלו. הצלפתי שם שוב ושוב. הראש של הדרקון נכרת וגופו התפוצץ לאבק.
ואני נפלתי. בכל הנפילה שלי התפללתי לכל אל שיכולתי לחשוב עליו שאני ואנבת' נצא מזה בחיים.
נחתתי בנהר הטיבר הקטן ואיבדתי את ההכרה.