אני לורד וולדמורט

פרולוג

31.12.1926
לילה.
השמיים השחורים ריקים מעננים ונוצצים יותר מאי פעם. השלג פיזר פתיתים עדינים שנערמו על שביל הגישה המוביל לבית היתומים ע"ש וול.
כל בית היתומים ישן, כולם סוף סוף נרדמו לאחר התרוצצויות רבות והתרגשות. היא כבר הספיקה לפזר את כל המתנות - בובות טלאים וגרביים חדשות - ליד עצי האשוח בכל החדרים, והיו הרבה כאלה. מי ידע שלנהל בית יתומים זה כל כך קשה?
לפחות עכשיו יש לה סוף סוף זמן לעצמה, לשבת ולשתות כוס ג'ין. לבד.
פתאום, דפיקות בדלת, צרחה מפלחת את הדממה המבורכת.
גברת קול רצה אל הדלת, ולא הופתעה למצוא מאחוריה אישה צעירה בהריון מתקדם.
האישה נראתה סמרטוטית, בגדייה היו בלויים, ושיערה היה כל כך מלוכלך וסבוך, שבקושי היה ניתן לראות את צבעו האפרורי - בטח אישה מחוץ לנישואים שברחה מחמת הבושה.
לבית היתומים הגיעו עוד הרבה שכמותה, היא לא הייתה הראשונה.
היא צעקה ובכתה כשהתינוק בעט בתוך בטנה, מנסה לצאת.
היא לא הייתה הראשונה.
כעבור שעה היא החזיקה בידיה הגרומות תינוק עדין, בעל פלומת שיער קטנה שלא הפסיק לצווח.
היא לא הייתה הראשונה.
היא מילמלה כמה דברים לא ברורים בקשר לשמו של התינוק - טום ואנדרולו, על שם אביו ואביה, ושם המשפחה שלו, רידל.
היא לא הייתה הראשונה.
היא נישקה אותו בפעם האחרונה, עיניה מתגלגלות בחוריהן וגופה מתרפה.
היא לא הייתה הראשונה.
אבל היא ילדה ילד קטן עם עתיד גדול, קוסם בעל כוחות לא ניתנים לשיעור.
זה לא קרה עוד בבית היתומים. בזה היא בהחלט הייתה ראשונה.