אני לורד וולדמורט

פרק אחד עשר - קסם

פרק זה מוקדש לסיריוס rakrap ולארמנגרד Ermengarde3000 שבזכותו ובזכותה כתבתי את הפרק הזה. אני כרגע קצת במחסום, אז סליחה אם זה לא הכי טוב:

טום נסע לבד ברכבת התחתית ללונדון. טוב, לא בדיוק לבד, כי בתוך המעיל הגדול ממידותיו הסתתר הנחש האדום.

כשהגיע, הלך ברחובות המתפתלים כפי שהנחה אותו דמבלדוג, עד שהגיע לפונדק קטן ומוזנח.

"שלום? כאן זו 'הקלחת הרותחת'?" הוא שאל בהיסוס.

מאחורי הבר יצא איש בעל שיער דליל וחייך חיוך בו היו חסרות כמה שיניים: "טום רידל?" הוא חייך בלבביות.

"נעים מאוד." אמר טום רידל בחיוך גם הוא, ולחץ את ידו הקמוטה מעט של המבוגר.

"הראה לי בבקשה את סימטת דיאגון." ציווה טום בקלילות.

"כבר נצא." הוא חייך, וקרא אל מאחורי הבר "רוזי! הבטחת שתשמרי על הפונדק בהיעדרי!"

"טוב אבא!" אמר קול נערי, ומיד אחר כך נשמע קראק קולני, הופיעה לפניהם נערה יפהפיה בעלת שיער חום גולש ועיניים ירוקות עטורות בריסים עבים. חיוכה היה זהה לזה של הפונדקאי. טום לטש עיניים מעריצות לנוכח הקסם שביצעה זה עתה, אך הפונדקאי פירש זו כחיבה.

"רוזי שלי, הכי יפה בעולם, אה?" הוא אמר באותה הלבביות שלו וצבט את לחייה. טום הנהן בחוסר תשומת לב, ואז ראשו נפנה אל הפונדקאי. "שנלך?"

"קדימה." שילב הפונדקאי את ידו הגדולה בזו של טום, והוביל אותו אל קיר אבן לא רחוק משם.

טום הביט בקיר בבלבול, שהתחלף בפליאה עצומה כשהפונדקאי שלף את שרביטו ונקש על אבן אקראית. האבן החלה לשקשק, ואט אט נפער בה פתח שגדל וגדל. הפונדקאי עבר בפתח, ומשך אחריו בעדינות את טום, הלוטש בו עיניים משתאות, עוד לא רגיל לכל הקסמים המתחוללים סביבו.

"הבאת את הכסף?" נפנה הפונדקאי אל טום בחיוך.

"כן אדוני." אמר, והוציא את ארנק העור המשקשק מכיסו והפריע למנוחתו של קוראו שהתפתל מתחת למעילו.

"מה יש לך מתחת למעיל שאתה לובש בקיץ?" קרץ לו הפונדקאי בחביבות.

טום פתח את המעיל בפחד, חשף את ראש הנחש האדום ומיד סגר את הרוכסן בחזרה. קוריאו חזר לישון.

"נחש? אתה לחשנן?" שאל הפונדקאי בחשדנות גלויה.

"לחש-מה?"

"לחשנן, מדבר לנחשים?"

"כן..." אמר טום, והוסיף במהירות: "אבל הפרופסור דמבלדוג אמר שזה בסדר..."

"בוודאי שזה בסדר." ענה הפונדקאי ופניו הביעו מין תערובת של השתאות ויריאת כבוד. טום אהב את זה.