האוכל נעלם מעל פני הצלחות, והרעש באולם התגבר.
סעודת ליל כל הקדושים היתה טעימה, למרות שפרסי רטן קצת על היעדר הצ'יזבורגרים והמשקאות הכחולים, אבל לקינוח הוא אכל עוגה בעלת ציפוי כחול.
דמבלדור הרים את ידיו, והרעש באולם שכך. קרקרוף ומדאם מקסים נעמדו לצד מנהל הוגוורטס, בעוד מר ברונר מגלגל את כיסא הגלגלים שלו לצידם. המנהלים נראו מתוחים לא פחות מהתלמידים הנרגשים, מלבד מר ברונר שנראה נינוח במידה מפתיעה.
הסברים, פטפוטים, הארי בקושי הקשיב לכל זה. הוא היה מתוח מדי.
להבות הגביע נדלקו באור אדום, ופתק התעופף מתוכו.
"ויקטור קרום!" קרא דמבלדור. היו תשואות, היו תלמידים מאוכזבים, וקרום הלך בשקט לעבר החדר שדמבלדור הצביע עליו קודם.
"פלר דלאקור!"
נשארו רק שני מתחרים.
"המתחרה מטעם פנימיית דלפי," קרא דמבלדור. "הוא פרסי ג'קסון!"
פרסי קם ופנה לעבר החדר שמאחורי שולחן המורים. הארי הציץ בפניהם של שאר האמריקאים, שום רגש, רק אנבת' חייכה. פתק אחרון התעופף מהגביע. הארי קיווה שאנג'לינה תיבחר.
"הארי פוטר." אמר דמבלדור בשקט.
ברגע שהוסבר לשאר המתחרים שהארי משתתף בטורניר, אף על היותו קטין, פלר וקרום בהו בו בהלם. פרסי נראה כאילו הוא ציפה לזה.
"אבל זה לא אוגן!" קראה פלר. "'או ימות! 'או קטן מדי!"
פרסי הניח יד על כתפה של פלר.
"תראי," אמר. "אני בטוח שהארי יכול לעבור את זה. הוא חזק. אבל אנחנו צריכים לתת לו מרחב אישי וזמן מחשבה, בלי שנתפרץ ונשתולל שהוא קטן מדי. כרגע הארי משתתף בטורניר, ואין לנו מה לעשות לגבי זה."
הארי שלח אליו מבט של הכרת תודה. הוא באמת היה צריך זמן למחשבה, וזמן לכתוב מכתב לסיריוס.
"אני מציע שכולם ילכו לישון." אמר דמבלדור. "עבר על כולנו יום ארוך."
שאר המתחרים והמבוגרים יצאו, ודמבלדור תפס את כתפו של הארי.
"כל דבר שאתה רוצה לעשות," אמר. "כולל לכתוב מכתב לסיריוס, יכול לחכות למחר. אני רוצה שתנוח ותירגע."
הארי הנהן, מופתע מכך שדמבלדור ידע שהוא רוצה לכתוב מכתב, ויצא מהחדר.
