חמה // 16+ // האנה בי קיי

פרק 1

אני פוקחת את העיניים, נרדמתי לרגע. מחברת חשבון זועקת לעזרה מתחת לפנים הנוקשות שלי ואני מרימה ראש. היא קצת התקמטה, אבל זה בסדר. כל התרגילים האלו, הם לא להגשה, הם לעצמי ולכן לא אכפת לי אם הדף יהיה מעט מקומט.

אני פותרת עוד חצי תרגיל, נתקעת בסעיף האחרון, אני נוטשת את המחברת ככה על המיטה וקמה. מתמתחת. אני עוברת ליד המראה ולרגע נבהלת מהפס שנוצר על הפנים שלי, זה בסך הכל סימן השקע שלהעיפרון עליו נחה הלחי.

אני פותחת את הוילון, אורן של קרני סוף היום של שמש עייפה מציף את החדר. אני פותחת את החלון, ריח חזק של בשר צלוי עולה מהגינה. השכנים שוב עושים ערב בילוי משפחתי, אני לא אוהבת את זה משום שאני לא יודעת אם כל העשן הזה עלול לפגוע בצמחים היפים שלי. אני מכניסה אותם לתוך החדר, מעמידה אותם על מדף אליו השמש בקושי מגעת. די להם, ארבע שעות הם כבר בשמש, זה מספיק לרובם. הלוואי והיה לי מדף גדול על הקיר ממש על קו אדן החלון, הצמחים יכלו לעמוד שם כל הזמן ולא הייתי צריכה להכניס אותם פנימה, רק- להסיט וילון. צריכים לחשוב על זה, צריכים לחשוב על הרבה דברים. על לאן מתקדמים ואיך יוצאים ממעגל כזה של הרגל. 

אני מביטה בהם, בחיים האיתנים בתוך העציצים. יש בהם שבריריות שכזו, בטבע הם לא היו שורדים בכזו כמות קטנה. זקוקים להגנתי, מתחננים לידיים מסורות שימשיכו לדאוג להם, הם מביטים בי.

הם ירוקים, מלאי חיים הם רעניים וכמעט ציוריים. אני משקה אותם בעזרת קנקן עשוי זכוכית כחולה עם ידית גדולה ובוהה במים מחלחלים לאדמה הכהה. הצמחים שלי ניזונים. אני באמת מקווה שהעשן הזה לא פגע בהם.

אני חוזרת למיטה, סוגרת את המחברת. זו כבר המחברת השמינית שמילאתי השנה בפתרונות לתרגילים מתוך סדרת ספרי המתמטיקה שבהם השתמשתי אי שם בתיכון. אני לא מעריצה נלהבת של מתמטיקה, אבל זה העסיק אותי המון בשנה האחרונה. בין ארבעת הקירות אלו, התרגילים הם אלו שהושיעו אותי מהחמשבות שלא מפסיקות לרדוף אותי.

אני נשכבת על המיטה ובוהה במדף ספרי הילדים בחלקו האחר של החדר. הם בטח מכוסים אבק, לא נגעתי בהם שנה, לא נגעתי בהם מאז. דפיקות נשמעות על הדלת שלי, אין לי שעון אבל אני מניחה שעכשיו אוכלים בסלון ארוחת ערב.

אני קמה בזריזות לא נלהבת במיוחד ופותחת את הדלת. אחי הגדול עומד בפתח, אין בידו צלחת גדושה כמו בכל יום. אני מרימה גבה והוא בולע רוק, אני רואה את זה על הגרון שלו.

"אפשר להיכנס?"

אני זזה מפתח הדלת ומתיישבת על המיטה. הוא סוגר את הדלת אחריו ונעמד מולי. הוא גבוה מעט יותר ממני, ואני גבוהה יחסית לשאר בני גילי. הפסקתי לספור, אבל לפני שנה הייתי מטר שבעים וחמש. לא גבהתי מאז. 

הוא הולך הלוך וחזור, הקוקו הבהיר שלו שמוטל בין שכמותיו נראה כמו זנב של סוס. הוא אובד עצות, אני שמה לב, מנסה להחליט איך לפתוח. אני מכריחה את עצמי – ומצליחה – לא להעלות השערות בראשי לגבי הסיבה שהוא כאן.