הימים עוברים מהר מאוד, אני מתקדמת בעבודה, אני וליאור מתקדמים בבניית הביתן שלנו. בינתיים תקענו ארבעה עמודים בפינות ומיסמרנו אליהם מסמרים, לרוחב. ארבע קירות יש לנו, הגג בינתיים הוא המון כפות דקל.
ליאור אומר שזה מזכיר לו סוכה, ששכנים שלו בנו כל שנה בחג הסוכות. זה חג של יהודים, ככה הוא אומר. אני אוהבת את הסוכה שלנו, כשאני יושבת בפנים אני עדיין מפחדת להישען על הקירות אבל מרגישה בטוחה יותר מאשר באוויר הפתוח.
זה עוד בוקר שבו אני וליאור החלטנו לקום מוקדם ממש, כדי להגיע שעה קודם, לטייל בעיר. עשינו את זה פעם בשבוע, פעמיים בשבוע ליאור נשאר לישון בעיר ופעם נוספת נשארתי איתו שם גם אני.
לא הלכנו לישון, שוטטנו כל הלילה, בין מועדונים ומסיבות. טעמנו מאכלים שונים ומשונים וביקרנו בפארקים נידחים. עיר הסטודנטים בימי רביעי בלילה הייתה פעילה יותר מביום.
בחמישי כולם נחים ואז לומדים ביום שישי מצאת החמה עד צאת הנשמה. אילו מנהגים מוזרים, זה בכלל לא הסתדר לי עם ימות השבוע שהכרתי, לא הסתדר לי עם שבת ויום ראשון בכנסייה. הכל כל כך הפוך כאן, יש כאן רוח שמשנה כיוון בכל בוקר.
כי היום מתחשק לי ללכת דווקא לקניון הנוצץ, ומחר יתחשק לי לטייל בטיילת העץ ולרדת עוד ועוד במדרגות האין סופיות עד שאגיע לשער של חמה, השער הצפוני. בשביל טיול כזה אצטרך לנסוע לצידו השני של ההר. בימים רגילים ארד כמו השמש השוקעת לכיוון מערב, ואכנס לחמה דרך השער הקרוב ביותר להר.
הכל פתוח, והכל מחכה ומזמין, שאתפוס את הרכבת הנוסעת ואמצא את מבוקשי. ואני, משתדלת לעמוד בקצב, לא לפספס שום דבר, לא להחטיא אף זריקה, לעמוד בקצב השעון המתקתק. אני. אני לבדי סובבת בעיר, לפעמים מישהו איתי מצטרף.
הרבה פעמים זה ליאור, לפעמים זו סאכין, חדה שכזו בצחוקייה וכל מילה שלה בדיוק במקום. מושלמת, אמרתי לליאור והוא חייך, לא מושלת, שלמה. ובאמת כך נראה, שסאכין מלאת ביטחון, ויודעת מעלותייה, ויודעת להתגאות בעצמה ולא מפחדת לדרוש.
קצת כמו רוז, רק שרוז ענווה יותר. רוז מחייכת, שומרת סוד ומחכה שאגלה אותו. היא לא תולשת וילונות אלא מסיטה אותם בעדינות, לאט לאט, שלב אחר שלב. רוז לא אומרת לך את התשובה, היא נותנת לך לגלות אותה בעצמך. בדיוק כמו המורה הפרטית שהייתה לי בכיתה ג', כשהתקשיתי בבעיות מילוליות במתמטיקה. למה יש בעיות מילוליות במתמטיקה? הרי היא כל כך מספרית, היא לא נעלבת מכל המילים שדוחפים לה? המתמטיקה.
המקום האהוב עליי בעיר הוא גן קטן ומקסים שנמצא יחסית במרכז. הוא מזכיר לי קצת את חמה באופיו, כר דשא ענק ועצים סביב, מזרקה קטנה בפינה. בעצם, הוא ממש דומה לחמה, אז למה בכל זאת אני מעדיפה אותו? מה מונע ממני להצטרף לג'נה, לאוריאל, לכפיר ולכל שאר האנשים שחיים בשלווה בטבע? שלא חסר להם דבר. למה תמיד חסר לי משהו?
YOU ARE READING
חמה // 16+ // האנה בי קיי
General Fiction"כשאתה פורץ גבול אחד, אתה מאבד את כולם." אלכסנדרה מעיזה לראשונה מזה זמן רב לעזוב את חדרה הקטן, את משפחתה המפורקת ואת החיים האדוקים - לצאת לדרך חדשה. היא מנסה להשתחרר מהבושה, מהגבולות ומהצלב המרחף מעל ראשה. •תוכן מיני 16+ •פרקים ארוכים •טיוטה #2 הער...
