כשנפגשנו

פרק 1

אז

גוף שמן, שמן. אני שמנה. הבטן שלי נוזלת, כן. היא נוזלת והסנטר הכפול שלי...שנאתי אותו. הרגליים המלאות שגרמו לשפשפות אחרי הליכה קצרה בקיץ, שנאתי שמלות, או חצאיות. שנאתי את החיים. הייתי מכוערת, הייתי שונה, כל כך שונה שאף אחד לא רצה להסתובב איתי. הייתי מצורעת, הרגשתי מדבקת, הרגשתי מסריחה. הרגשתי ריקנית ושקופה. לפעמים כל מה שהרגשתי גרם לי לחשוב על לסיים את חיי. במיוחד אחרי יום קשה בבית הספר שבו נהגו בי בביריונות. במיוחד כשגבריאל בן שטרית היה נועץ את המבט הנגעל על הגוף שלי...אלו הרגעים שהכי החלישו אותי. אהבתי אותו מכיתה א'. הוא  תמיד הציק לי, מהרגע שבו חלק איתי סנדביץ כששכחתי להביא את שלי, מהרגע הזה הוא לא הניח לי.

רק שיום אחד משהו השתנה. הוא הזמין אותי למסיבה אצלו בבית. הוא התנצל בפניי, הוא היה כל כך אמין עם המבט האשם הזה...הוא היה כזה מתוק ועדין שלא יכולתי שלא להאמין לו. הוא ניגב את דמעותיי וביקש ממני סליחה בלי סוף ואפילו נישק אותי בלחיי. הוא גרם ללב שלי לפעום במהירות מטורפת ולהתרגשות להתפרפר במעמקי בטני. הוא הצליח לקנות אותי עם מסכה על הפנים. הסכמתי להזמנתו ובהתרגשות מטורפת חזרתי הביתה, מיד אל הארון רצתי וחפרתי בו עמוק, בילגנתי את כולו, רק כדי למצוא משהו מחמיא ללבוש למסיבה. אך על הגוף שלי, שום דבר לא היה מחמיא. הכל היה נראה עלי כמו שק. לבסוף התפשרתי על חולצה שקניתי בסוכות לערב חג ראשון והג'ינס השחור שקניתי יחד עם החולצה. זה היה יום שישי. אמא שלי התרגשה, היא שמחה בשבילי שהזמינו אותי ושסוף כל סוף לבת שלה יהיו חיי חברה. אריאלה, החברה הכי טובה שלי ישבה על המיטה שלי והביטה עלי בפנים מהוססות.

"מה?" שאלתי אותה באנחה והתיישבתי על ידה. החלק שעליו ישבתי שקע עמוק ושנאתי את זה.

"אני מרגישה שכל זה שקר. אני לא מאמינה שגבריאל פתאום שינה את הדעה שלו עליך ביום אחד. אני...אני מצטערת שאני אומרת את זה ככה, אבל אני באמת לא מאמינה למילה שיוצאת לו מהפה. הוא גם חרא של ילד." היא אמרה וידעתי שדבריה היו נכונים, ידעתי שבן אדם לא משתנה בין לילה. אך משהו בתוכי לא הצליח לסרב לאהבה הראשונה והיחידה שחוויתי כל הנעורים שלי. הוא היה עמוק בלב שלי ולא הצלחתי לסרב לו.

"הכל יהיה בסדר, אריאלה." ניסיתי להרגיע אותה והיא ללא מילים חיבקה אותי כי כבר ידעה שאני זקוקה לחיבוק. הייתי זקוקה לחיזוק. אך לבסוף, היא צדקה בכל מילה. אחרי אותו הלילה, ניסיתי להתאבד.

עכשיו

"את מתרגשת." אבא לא שאל, אלא אמר כי הבחין ברגלי שקיצפה במתח. רציתי לפגוש את אמא ואריאלה שהתגעגעתי אליהן יותר מלכל דבר בעולם הזה. הן לא הפסיקו ללוות אותי בתקופה אחרי שניסיתי להתאבד. אומנם אותה חוויתי אצל אבא בנתניה, הוריי היו גרושים, אך הן לא עזבו אותי בטלפון. השלתי 30 קילו מהגוף שלי וגם חיטבתי אותו תוך כדי הירידה במשקל. אבא היה בעל מכון כושר גדול בו כל המפורסמים היו באים להתאמן. כך שביליתי איתו את רוב היום במכון. אמא ואריאלה לא ראו אותי רזה, הן רק שמעו חוויות. זאת הייתה התקופה הכי משמעותית בחיי. הכי קשה שממנה יצאתי הכי חזקה שאפשר. נפשית ואפילו פיזית.