הייתי בטירוף. כעסתי כול כך. לא רציתי את החיים האלה. אמרתי להם את זה! לא ביקשתי שום הצלה. הם נטשו אותי כשהייתי זקוקה להם. הוצאתי את מכשיר ההנשמה וחיפשתי חפץ חד. על השולחן שלידי היה סכין מנתחים. לקחתי אותה והתחלתי לחתוך את עצמי. אולי אם אני יאבד יותר מדי דם הם יוותרו. זה חסר סיכוי. הם בדרך. "לא לא לא לא" המשכתי למלמל לעצמי. "אני לא יכולה להמשיך ככה". הבנתי מה אני צריכה לעשות בכדי למות. לתקוע את הסכין בלב. אני בחיים לא אשרוד אחרי זה.
קירבתי את הסכין ללב. כול כך קרובה. הסכין כבר חתך את כותנת בית החולים ואת עורי. באתי להכניס אותו פנימה ואז באו אנשים ולקחו את הסכין מידי. "לא!!" התחלתי לצרוח בכול כוחי. "אתם לא מבינים מה עשיתם!! רציתי למות!! אני לא רוצה לחיות!!". הם החזיקו בכול צדדי. הבנתי שזה חסר סיכוי. הם בחיים לא יתנו לא להתקרב יותר לחפץ חד. התחלתי לבכות ולומר "הייתי כול כך קרובה" ואז הרגשתי מחט חדה נתקעת בעורי ואני מרגישה ישנונית.
**************************************************
שמענו צרחה מטורפת "לא!!". כנראה דבי התעוררה והיא לא מרוצה מזה. מהר אחיות ואחים נכנסו לחדרה. גם אנחנו רצנו לחדרה אך לא נתנו לנו להיכנס. שוב פעם שמענו את דבי צורחת כמו מטורפת. בטח כול המחלקה שמעה את הצרחות שלה "לא!! אתם לא מבינים מה עשיתם!! רציתי למות!! לא רציתי לחיות!!" ואז היא השתתקה. בטח הזריקו לה סם הרגעה.
כול כך כאב לי לשמוע אותה אומרת שהיא לא רוצה לחיות, אבל בתוכי ידעתי שכשהיא תתעורר זה לא יהיה טוב. נתנו לנו להיכנס. כשנכסנו ראינו שכשדבי התעוררה, הדבר הראשון שהיא עשתה זה לחתוך את עצמה ואז כשניסתה לסיים את חייה בעזרת דקירה בלב, עצרו אותה ממש ברגע האחרון.
לאחר שתפרו לה את כול הפצעים, מכיוון שגופה עדיין מאוד חלש ולא יכול לקרוש דם בעצמו, קשרו אותה למיטה באזיקים. זה רק זמני, עד שנסביר לה למה כדאי לה לחיות ושלא תפגע בעצמה. בכול מקרה, סילקנו את כול החפצים החדים מהחדר. הרופא אמר שאם היא תראה פנים מוכרות, אולי היא תירגע. אז אני התיישבתי ליד מיטתה. כול השאר היו בחוץ, במרחק מספיק קרוב שאם היא תשתגע נוכל להישלט עליה. כול מה שנשאר לעשות זה לחכות שהיא תתעורר.
**************************************************
הייתי רגועה. הרגשתי כאילו אני מרחפת. אולי זה עבד ואני מתה? פתחתי את עיני וראיתי את שון יושב לידי. הוא חייך אלי חיוך אוהב, כול כך שונה מהצורה שבה הוא התנהג אלי במשך כול הזמן הזה.
כשהוא ראה שאני מתעוררת הוא אמר לי ברוגע "היי דבי". זהו, הנחתי שאני בגן עדן. "אני בגן עדן, סוף סוף" אמרתי באנחת רווחה ועצמתי את עיני. שון צחק בקול רם ואמר לי "את ממש לא בגן עדן דבי. את בחיים ואני באמת פה, יושב לידך". לא האמנתי לו. לא האמנתי ששון באמת יושב לידי מרצונו, לידי ושזה לא הדמיה של מוחי שרוצה לראות דמות אהובה.
YOU ARE READING
החיים הכפולים של דבי
Romanceבכול ילדה טובה יש ילדה רעה, שלא יכולה לחכות לצאת החוצה. במקרה של דבי, הילדה הרעה יצאה, אך דבי והיא לא הסתדרו, אז עכשיו יש לה חיים כפולים. דבי, ילדת תיכון חנונית שנרדפת אחרי חבריה לכיתה, בבוקר ורד, ילדת מסיבות שכול הבנים חושבים שהיא יפה ורוצים לצאת...
