נכנסתי לבית בשקט, רק לא להיתקל באחד מהם
"את יודעים ששומעים אותך נכון?"
מה לעזאזל הוא עושה פה? הוא אמור להיות בעבודה!
"אתה יודע שזה לא מעניין אותי נכון?"
הוא בא אלי מהסלון וחיבק אותי חזק, מה שגרם לי להיזכר בפעם כשהייתי יותר חמודה וצייתנית.
"בחיים לא נחליף אותך. את שלנו ואחותך לא תשנה את זה אף פעם."
"מבטיח?"
הסתכלתי עליו בעיניים נוצצות ומלאות תקווה רק שיענה כן.
"מבטיח"
-כעבור שנה-
"אבא אפש-"
"את לא רואה שאני עסוק?! לכי לאמא!"
ממש אבא מקסים. מגיע לו תואר אב השנה.
"אתה יודע מה אני הכי שונאת אצלך? שאתה בחיים לא מקיים את ההבטחות שלך" צעקתי עליו ורצתי לחדר.
בדרך לשם עברתי על פני המרתף הנטוש שלנו. יש לנו אותו והוא ענקי אבל מה לעשות שאף נפש חיה לא דרכה במקום הזה.
מקום מושלם למחבוא בשבילי אבל יש בעיה, אני סטרילית ברמות.
"היילי?"
אוח לעזאזל. נכנסתי מהר וסגרתי את הדלת לאט ובשקט.
"אלינור (ככה קוראים לאמא) היילי נעלמה!"
"בדקת במרתף?"
"היילי בחיים לא הייתה נכנסת לשם"
יופי תמשיך לחשוב ככה. זה די כיף שזה ככה, אני נעלמת ומחפשים אותי, סוף סוף יש תשומת לב. אני יודעת שאני דורשת תשומת לב ולא אכפת לי. אני אפיל מודה בזה, אני מפונקת ואני צריכה הרבה 'צומי', ככה גידלו אותי.
"היילי!"
נכנסתי קצת יותר וגיליתי שהמרתף הזה באמת ענקי, הוא ריק, יש בו מלא ארגזים ויש פה מלא קורי עכביש. איכ.
פתאום שמעתי תזוזה מפינה חשוכה בחדר שכנראה החשמל לא מגיע לשם. הסתכלתי יותר מקרוב וראיתי זוג עיניים צהובות, אוקיי אין מצב שזה עכבר. זה היה צהוב בהיר, כל כך בהיר שפשוט טבעתי בהם.
"היי מי אתה?"
ואז הוא נעלם.
"אוי נו בחייך אל תעשה את זה, אני נחמדה. בערך."
הרגשתי נשימה על העורף, הסתובבתי אבל כלום לא היה שם. וואט דה..
שמעתי צחוק של ילד קטן. בדיוק עכבר קטן ומגעיל עבר לי בין הרגליים.
אל תצרחי מטומטמת אל תשכחי למה את פה בכלל! נזף בי התת מודע שלי ואני חייבת להודות שהוא צודק.
"מי שלא תהיה אני לא אפגע בך, אני רק צריכה להסתתר כאן במשך השנים הבאות. בבקשה?"
בחיים שלי לא התחננתי למישהו והנה אני עושה את זה בפני מישהו שמתחבא במרתף של הבית שלי.
"מי קאסה טו קאסה"
שמעתי קול צרוד ונמוך מאחורי, והמילים שאמר גרמו לי לצחוק
"טכנית זה עדיין נחשב מי קאסה כי זה חלק מהבית שלי"
"שבו אתם לא משתמשים"
הסתובבתי כדי לראות למי שייך הקול ופשוט..וואו.
יחסית למישהו שגר במרתף הוא נראה מדהים.
והעיניים..גאד העיניים האלה לא נראות אמיתיות בכלל, הן כל כך יפות שאי אפשר להאמין שזה אמיתי בכלל.
"זה העיניים האמיתיות שלך?"
שאלה מפגרת כי-
"כן היילי, להזכירך אין לי ממש כסף לעדשות"
זה למה זאת שאלה מפגרת. רגע.
"איך ידעת מה השם שלי?"
"אני שומע את ההורים שלך צועקים עליך מידי פעם, וגם בחורים שהיית מביאה לכאן.."
הו פאק.
השנים הבאות הולכות להיות הארוכות בחיי.
YOU ARE READING
one last kiss to go
Teen Fictionהילדים הקטנים במשפחה והילדים היחידים הכי מפונקים והכי דורשים תשומת לב, תודו. אני מודה כי אני אחת כזאת. יום אחד הכל התפוצץ בגלל זה, משטרה, בלגנים, בכי, צעקות ומרתף אחד חשוך ומלא אבק. וילד אחד שלא קיים...חלקית.
