one last kiss to go

פרק 5:

כשקמתי היום קאמ לא היה לידי, חיפשתי אותו בכל המרתף והוא פשוט נעלם.
לאן לעזאזל יש לו ללכת?

"שיהיה.."

מילמלתי לעצמי וקמתי מהמזרן המלוכלך שכבר התרגלתי אליו והתכוונתי לעלות למעלה אבל הדלת נפתחה והייתי צריכה להתחבא מתחת למדרגות.
אבא ירד במדרגות והלך לעבר החביות, באמת אני וקאמ תהינו מה יש בתוכן.
עכשיו הבנתי.
יין. יין ישן ומגעיל, אבא ירד עם כוס מוכנה ופתח את ה...מה זה? זה סוג של ברז ישן כזה. למה יש לנו חביות של יין?

רגע, אולי ככה אני אוכל לעלות למעלה מבלי שישים לב, הוא כבר בכוס החמישית שלו.
בשקט בשקט קמתי והתקדמתי לעבר המדרגות.

"היילי?"

הו פאק.
הסתובבתי אליו ואז עלה במוחי הרעיון הכי טוב שהיה לי עד היום.

"חיפשנו אותך בכל מקום!"

"אני לא פה אבא"

המבט שלו הפך למבולבל והוא כיווץ את עיניו לראות אם אני נעלמת.

"אבא שתית יותר מידי יין, זה לא אמיתי. תעזוב את הכוס ותחזור למעלה, יש לך ילדה שצריכה אותך ואישה שצריכה את התמיכה שלך"

"למה ברחת?"

נשמתי עמוק והתכוננתי למשפט הבא.

"למה אתה חושב? בגללך, הבטחת לי שבחיים לא תחליפו אותי, הבטחת לי שהיחס שלכם כלפיי לא ישתנה ושיקרת. אני לא מאמינה שבאמת חשבת שברחתי מסיבה אחרת, חשבת פעם שאולי אתם לא מוצאים אותי כי אני לא רוצה שתמצאו אותי? שאולי נמאס לי מהיחס שלכם כלפיי? הפסקת לשים לב אליי. הפסקת לשים לב שאני כבר לא לוקחת אוכל לבית ספר ושאת הכסף שלי אני מבזבזת על..."

תעצרי פה היילי.

"על מה?"

בלעתי רוק והתיישבתי על הרצפה כשהדמעות כבר מגיעות ללחי שלי ונופלות על החולצה שלי.

"על כדורים אבא, כדורי שינה. אני לא מצליחה לישון טוב, בכלל אז הכסף שאתם משאירים לי על הדלפק הולך רק לכדורים והגוף שלי בנוי כרגע על כדורים ולא על אוכל. עד כדי כך לא שמת לב אליי, נכנסת לחדר שלי כל כך הרבה פעמים ולא שמת לב לקופסה עם הכדורים שמונחת בדיוק על השידה שלי."

"היילי למה לא אמרת לי כלום? היינו פותרים את זה, היינו עוזרים לך"

"ניסיתי, רציתי להגיד לך, כבר החזקתי את הקופסה ביד שלי כדי להראות לך אבל אפילו לא הסתכלת עליי וצעקת שאני אלך משם כי אין לך זמן וכוח להתעסק עכשיו עם מתבגרת כשיש לך תינוקת שצריכה יחס. אלה המילים שלך לא שלי."

קמתי מהמקום שלי על הרצפה וניגבתי את הדמעות, הסתכלתי עליו לפני שהלכתי לכיוון המדרגות והוספתי כמעט על גבול הלחישה,

"ואתה מוזמן להגיד לכולם להפסיק לחפש אותי ותגיד לליאו, דניאל ובן שאני כל כך שמחה שאני כבר לא חלק מהם."

ועם זה עליתי למעלה, משאירה אותו בוכה על המזרן המלוכלך ונועלת אותו במרתף כדי שיהיה לי זמן לארוז את כל הדברים שלי ולעוף מכאן לפני שאלינור חוזרת מהעבודה.

"לי!"

הסתכלתי על הרגל שלי וראיתי את התינוקת המעצבנת שהכל נהרס בגללה, נתלית לי על הרגל.

"תרדי ממני"

שיחררתי את הרגל שלי ורצתי לחדר שלי...לשעבר, והתחלתי לארוז את הכל.
כשסיימתי הסתכלתי למטה מהחלון שלי, לזכר הימים הטובים, אבל זו התבררה כטעות כי דניאל עמד שם והוא בדיוק הרים את הראש.

"היילי? היילי!"

מיהרתי לסגור את הכל בבית, חלונות, תריסים, דלתות, וילונות. הכל. שמעתי אותו כבר דופק על הדלת בכוח.

"היילי תפתחי!"

הסתכלתי דרך העינית של דלת הכניסה ובן עמד שם. למה לא? תביא גם את ליאו ובכלל אני לא אוכל לצאת מהחור הזה.

"היילי בבקשה!"

מדברים על החמור והחמור מגיע. לא הבנתי, הם עושים משמרות על הבית?

"היילי!"

שמתי את התינוקת בעריסה שלה כדי שלא תבוא אחריי למטה כי היא פשוט נדבקת, ולקחתי את המזוודה למרתף, הרמתי אותה והיא הייתה כל כך כבדה שהיא כמעט נפלה לי, אבל ברגע האחרון הצלחתי לייצב אותה וירדתי במדרגות, אבא היה מעולף מהיין למזלי ויצאתי מהדלת של המרתף, היא לא הובילה לחצר האחורית או משהו כזה, היא הובילה למנהרה כזאת שמובילה כדרך קיצור לעשרה מטרים מהבית, למקרה של שריפה. מטומטם ומיותר אני יודעת אבל לפחות היתרון הוא שאף אחד לא באמת יכול להיכנס לכאן, כי יש פה מיליון מנעולים ואחד שכולל טביעת אצבע אז....
הצלחתי לעבור את כל זה ויצאתי לרחוב, מיהרתי לשים את הכובע של הג'קט עליי כשראיתי את הפרצוף שלי מכסה כל מודעה שתלויה ברחוב. בהוראת המשטרה.

פאק.