מכירים את זה שאתם מרגישים מוקפים באנשים אבל מרגישים לבד? שיש לכם הרבה חברים אבל אתם מרגישים שהם מזויפים? שהחיים שלכם לא שווים ממש ... כלום? שאתה נאכל מבפנים? אני בטוחה שלא... הרי לכולם טוב... הרי מי שמקובל חי טוב , שרק מי שחלש מבחוץ ושדחוי רק סובל , שרק הילדים השוליים סובלים והמקובלים חיים את החיים הטובים. זהו שלא! גם למקובלים יש בעיות, יש צרות, גם הם חווים כאב, גם להם קשה בחיים.
פרק 1
היי אני מדיסון ואלה החיים שלי :
עוד בוקר שאני קמה לחיים שנראים יפים מבחוץ אבל מכוערים מבפנים. אני יודעת שזה נשמע שטחי אבל תאמינו לי שהחיים שלי לא דבש. אני כבר מתקשה לחיות חיים רגילים, אני כבר לא הילדה הקטנה והמאושרת כמו פעם שמחייכת סתם בלי סיבה, אפילו שכשקשה לי ואני רוצה לפרוק אני לא מסוגלת לבכות יש לי רק גוש בגרון שלא יוצא ואני ממשיכה כרגיל כאילו לא קרה לי כלום וזה קשה בשבילי ,מאוד. ההורים שלי שוב תכף עוזבים וגם אני הייתי אמורה לעזוב אבל לא היו לי את הכוחות להתחיל בפעם המי יודע כמה הכל מחדש . ההורים שלי עובדים בשליחות מטעם הארץ, עד גיל 6 גרתי בישראל וחייתי חיים רגילים עד שבקשו מההורים שלי לעבור לגור בוושינגטון לכמה שנים. ככה הגשמתי חלום של הרבה אנשים וגרתי שם עד גיל 8. ההורים שלי הבטיחו לי שלא נעבור יותר ויהיה לי טוב, אז התחלתי מחדש והיו לי הרבה חברות. אבל ההורים שלי הפרו את הבטחתם וכך קרה שבגיל 8 שוב עברנו , הפעם לקנדה ואז כבר לא ניסיתי להתקבל בחברה כי ידעתי שבמקודם או במאוחר נעזוב וצדקתי. היינו שם רק שנתיים ובגיל 10 עד גיל 11 גרנו באוסטרליה שם ממש שנאו אותי כי הייתי מרוחקת. התחלתי לאבד את הילדה שבי. המעטתי בחיוכים ובדיבורים. כולם היו בטוחים שאני פריקית וזה הרגיש נורא. ההורים שלי ראו שאני במצב רע ובפעם הראשונה שמחתי שאנחנו שוב עוזבים. הפעם זה היה לארגנטינה לעוד שלוש שנים זאת הייתה הארץ היחידה שבאמת שמחתי שאני גרה בה היו לי חברות נהדרות ,אמיתיות , לא מזויפות וחנפניות כמו פה. בגיל 14 עברנו לכאן לבריטניה ופה התחילה תקופת השקיעה והדיכאון שלי. כבר חלפו להם שנתיים של תקופה כה מכוערת.
התנערתי מהזיכרונות ומהמחשבות שתקפו אותי לרגע ומיהרתי לקום להיפרד מהוריי. שטפתי פנים וירדתי במהירות במדרגות , הבחנתי בהם משוחחים בשקט וכששמעו את קול צעדיי הרימו את ראשם.
"מדי" קרא אבא בקול "אני אתגעגע אלייך" הוא הוסיף "אתה יודע שגם אני " אמרתי והוא חייך ומיד עטף אותי בחיבוק גדול. לאחר מכן חבקתי גם את אמא. "את בטוחה שאת לא רוצה שניקח אתנו את איימי ?" היא שאלה בדאגה. "לא, אני לא רוצה שהיא תהיה חשופה כמוני לכל הטלטולים והפרידות" השבתי. "אם את מתחרטת זה הזמן אני אוכל לארוז לה מזוודה ולהשיג כרטיס טיסה גם לה " אוי היא ממש דואגת. "אימא זה בסדר איימי הקטנה תבלה קצת זמן עם אחותה תאמיני לי שלא יקרה כלום. חוץ מזה אתם נוסעים לאירלנד לזמן קצר אז אין לך ממה לחשוש" אמרתי. היא חייכה והביטה במבט של אוי-כמה-שהבת-שלי-גדלה. נתתי להם חיבוק אחרון וכאשר התקדמו לכיוון הדלת איימי דשדשה לכיוונם בעייפות. כאשר הבחינה שהם הולכים היא רצה לכיוונם ואבא הרים אותה והיא חבקה אותו חיבוק ארוך לאחר מכן היא עברה לאימא וחבקה גם אותה. "ביי אימא ביי אבא" היא אמרה לפני שטרקה את הדלת.
"בוקר טוב איימי הקטנה שלי נכון את גדולה ואת לא בוכה שאימא ואבא עוזבים ? נכון יהיה לך עם מדי כיף?" אמרתי בטון רך לעברה, רוצה שתרגיש שאני יהיה איתה תמיד. "איימי גדולה ,איימי לא בוכה" היא אמרה בגאווה וחייכה חיוך גדול . הרמתי אותה והיא חבקה אותי, "בגלל שאיימי כל כך גדולה איימי תבחר את הבגדים שהיא תלך איתם לגן " היא ירדה ממני ורצה במהירות כאשר אני הולכת אחריה לכיוון החדר.
