החיילת האהובה עליו

חלק 10

אני ממש מודה לכולכם על כל ההצבעות. סליחה שהפרק יצא באיחור, אני מאוד עמוסה לאחרונה אבל אני עבדתי על הפרק הרבה זמן((":
אם יש לכם הערות, בבקשה תעירו אני אשמח לביקורת כנה
קריאה מהנה!

יום חלף לו, ואפילו יומיים. האימונים המשיכו כהרגלם. במשך היומיים האלו מיזורי רעדה בכל פעם שאליזבת רק נכנסה לחדר, היא פחדה. אבל אליזבת פחדה לא ממנה אלא מהבחור שעומד מאחוריה. לא היה צריך להיות חכם, פילוסוף או מייעץ זוגי דגול כדי להבין מה קורה פה. נדרש לא יותר מזוג עיינים וזוג אוזניים כדי להרגיש את החום שקיים בליבו של מישל אל אליזבת, כל הבסיס יכל לשמוע עקב הכאב שבקולו והרצינות כשהוא דיבר על החיילת הזו, היא ידעה והיא רצתה ללכת ולספר למפקדיו של מישל, היא ידעה לפי המבטים וההסמקות בכל בוקר כשהיא שמעה את אחד החיילים נכנס לחדרה וקורא לה לעוד אימון. בכל יום ויום שעבר, המלחמה רק קרבה והימים לקראתה הם ספורים בהחלט, לא נותרו עוד חוץ מכמה הכנות לקראת המלחמה הזו. – השמש זרחה בעוד בוקר מעונן וקר בטרופוניה, אליזבת שישנה בחדרה הקר ביחד עם שלושת שותפותיה הנתעבות הייתה צריכה לקום לעוד יום חדש. היא קמה ממיטתה והחלה להתלבש מתחת לשמיכה, אליזבת התביישה בגופה והיה לה קשה להראות אותו. שאר הנשים בחדר התלבשו אחת לשניה ואף עזרו להן ללבוש את המדים. אליזבת התיישבה על המיטה ובירקה את שיערה עם מראת כיס קטנה שהייתה לה, היא המתינה שאחד מהאנשים יקראו לה לאימון. שאר בנות החדר כבר עזבו אותו, ואליזבת נשארה לבדה, מסתכלת על שעון הקיר וסופרת את הדקות. "..מה קרה להם?" היא אמרה בשקט לעצמה. היא הסתכלה בשעון וראתה שעברו כבר יותר מ10 דקות שהם איחרו וזה היה לה משונה מאוד, זה לא נהוג מצידם לאחר. אליזבת נזכרה בהוראה שקיבלה ממישל בעבר: מעולם לא לצאת מהחדר אם לא קוראים לך, כנראה שיש סיבה. היא החלה לשמוע צעדים מתקרבים לחדר, לפתע היא שמעה יד דופקת על הדלת. "כן?" אמרה אליזבת וקמה ממיטתה. הדלת הישנה נפתחה, והיא ראתה לא אחר מאשר המפקד שלה. "המפקד, שלום." אמרה אליזבת והסמיקה. מישל חייך אל עברה והסתכל מאחוריו, סוגר את הדלת במהירות, לוקח כיסא מפינת החדר ומניח על הידית כדי שלא יצליחו לפתוח את הדלת כשמנסים. "אליזבת, שלום." הוא אמר והסמיק. הוא הסתכל עליה לכמה רגעים. "אנחנו צריכים ללכת?" היא אמרה ומחקה את החיוך מפניה, מנסה שלהיות רצינית בפני המפקד שלה. "כן, נצטרך ללכת בקרוב." הוא אמר בשקט. "יש משהו ממש חשוב היום, את האמת." הוא אמר. הוא הסתכל רגע אל הצד והתקרב אליה. "אליזבת.." הוא אמר בלחש והסתכל בעיניה. "כן המפקד?" היא אמרה והסמיקה. "איך השפתיים שלך? הן עדיין כואבות?" הוא אמר והניח את ידו על הלחי שלה ולאט לאט העביר את ידו על השפתיים שלה. אליזבת חייכה חיוך קטנטן, נהנית מהמגע של ידו הגדולה על פניה. "הן יותר טוב." מישל הוציא מכיסו פלסטר קטן, שמצויר עליו פרפר קטנטן בצבע אדום. "חשבתי שתאהבי." הוא אמר והזיז את שיערה לאחור. ליבה של אליזבת התמלא בפרפרים קטנים, זו המתנה הראשונה שאי פעם קיבלה מבחור. "זה מתוק מצידך, תודה." היא חייכה חיוך שגרם ללחיים שלה להסמיק ולהיות אדומות כמעט כמו הפרפר הקטן שעל הפלסטר. הוא עמד מול אליזבת ופתח את הפלסטר, בכלל לא מסתכל עליו אלא ממשיך לבהות בחיוך המקסים שלה שגרם לו לרצות לתפוס במותניים שלה ולנשק אותה. היא שם את הפלסטר על החתך שלה. "זה נראה מקסים." הוא אמר והושיט אל עברה מראה קטנה. "זה כה נחמד מצידך.." היא אמרה בלחש. הוא הניח את ידו על הלחי שלה וליטף אותה, נושך את שפתו התחתונה. אליזבת הרגישה מין תחושה לא מוסברת ברגע שהוא נשך את שפתו. זה הדליק אותה המסתוריות שלו והספונטניות שלו. הוא לקח את ידו השניה והתחיל ללטף את המותן שלה, לאט לאט יורד לירך שלה ומלטף אותה עם ידו הגדולה. זקפתו הקשה כמעט ויצאה מהמכנס בשלב הזה. היא התחילה ללטף את עורפו ולקרב את ראשו קצת אל פניה, הם בהו אחד בשניה. אליזבת אהבה את המגע שלו, היא יכלה להרגיש את התחתונים שלה נרטבים בעקבות היד הגדולה שלו שטיילה על הגוף שלה. הם הרגישו את הנשימות אחד של השני על פניהם, הם התקרבו וסנטימטר אחד בודד הפריד ממגע האיחוד בין שפתיהם. צעדים נשמעו מהמסדרון. מישל עצם את עיניו בכעס, משחרר מהנערה. "מישהו מגיע, צריך ללכת." הוא אמר בייאוש. אליזבת הסתכלה עליו לשניה בעצב. "זה עוד לא נגמר." הוא חייך חיוך קטן. "תצאי בעוד כ5 דקות בדיוק לכיוון חדר האוכל, יש משימה חשובה היום." הוא אמר ברצינות והזיז את הכיסא מהידית, יוצא מהדלת. בשניה שמישל יצא מהדלת הוא ראה לפניו את אחד המפקדים שלו. "ג'אד." מישל הסתכל עליו בבהלה וברצינות. "כן המפקד?" הוא אמר והצדיע לו. "מה אתה עושה כאן? זה לא התחום שלך." אמר מפקדו ושילב את ידיו. המפקד של מישל היה גבר מבוגר, בערך בשנות ה50 לחייו וצלקת של שריפה הייתה על חצי מפניו. שמו היה כמעט ולא ידוע באוזני אף אחד, נהגו לקרוא לו 'אבני' על כך שהיה אדיש מאוד. הוא היה בצבע הרבה מאוד שנים וטבעת נישואין שחוקה על ידו הימנית. "אני יודע המפקד, אני מתנצל, הייתי צריך לאסוף נשק." הוא אמר והסתכל על הרצפה בלחץ. "אתה יודע, ג'אד, מאוד לא מצא חן בעיניי התקרית שקרתה עם החובשת." הוא אמר והסתכל על מישל ברצינות. "המפקד, היא הכתה חיילת שאני אחראי עלי-" לפני שמישל עוד הספיק לסיים את משפטו, הבחור המצולק קטע אותו. "הרבה פעמים היו מקרי אלימות על החיילים שלך, אני לא זוכר שהתלהמת בצורה כזו." אמר אבני. היה ניתן לשמוע את הרצינות בקול שלו עקב המבטא הדרום אירופאי הכבד שלו. "אתה יודע מה אני חושב על רומנים בצבא, לא?" הוא אמר וכחכח בגרונו. "רומן, המפקד? חלילה, אין שום דבר ביני לבין החיילת הזו, אני נשבע לך." אמר החייל והסתכל בעיניו. "יופי, כך ישאר. אני סומך עלייך, בינתיים." הוא אמר והוציא נשימה כבדה מפיו. "יום טוב שיהיה ל ובהצלחה במבצע, ג'אד." הוא אמר והתהלך לדרכו. "יום טוב המפקד..." הוא אמר בשקט ובפחד. מישל עצר במקומו והחל להילחץ. הוא מיד הלך במהירות אל חדר האוכל, ממתין במסדרון שבחוץ ובו שורת החיילים ממתינה לו, אליזבת הגיעה קצת אחריו. "חיילים, אל חדר הישיבות." הוא אמר בקול  רציני ועבה, מנסה לשכוח את האירוע של מקודם. "כן המפקד." החיילים התהלכו בשורה אל חדר הישיבות, אחד אחרי השני, מחזיקים בנשק שלהם כלפי מטה. החיילים הגיעו אחרי הליכה קצרה במסדרון אל חדר הישיבות, שהיה אקוסטי להפליא. כל צעד שנשמע שם, אפילו נגיעה על הרצפה, לא נשמעה מחוץ לחדר. החדר היה מעוצב יחסית מודרני אך ישן. היה שולחן אבן גדול באמצע החדר, לוח שציירו עליו כל-כך הרבה שכמעט ואיבד את הצבע הירוק הכהה שלו, וכיסאות ברזל ישנים. על דלת החדר היו 3 מנעולים גדולים שמישל נעל כשהחיילים נכנסו לחדר. "תניחו את הנשק שלכם על השולחן ותתיישבו." אמר המפקד. החיילים מיד התיישבו, והניחו את הנשק על השולחן. כל אחד ליד מכריהם מישל התהלך אל עבר הלוח. "חיילים, אתמול בלילה הייתה פריצה אל הבסיס שלנו ולצערי איבדנו אחד מחיילינו." הוא אמר בשקט. "היום אנחנו משיבים מלחמה, אנחנו הולכים לחטוף 2 מהחיילים שלהם, להראות לנו שדם חיילינו אינו הפקר." הוא אמר וכחכח בגרונו. החיילים הסתכלו על הרצפה בעצב. מישל הוציא מפה, הסתכל עליה קצת ושרטט אותה על הלוח בצורה מדויקת, מדויקת מידי אפשר לומר. "בעוד כ6 שעות נסע כמה מאיתנו בלבוש אזרחי העירה ונפרוצנה לבית של אחד מהחיילים הקרביים שלהם שהשתייכו אל המבצע הנורא שקרה אתמול בלילה." מישל עצר את דבריו לרגע. "טימור גריאני, אריה גונזלס."  אמר מישל באדישות, והוציא 2 תמונות של הבחורים, מדביק אותם באגרסיביות על הלוח. טימור היה נראה איש בשנות ה30 המאוחרות לחייו, זקן אפרפר ושיער מגולח. בתמונה הוא לבש את מדי הצבא השחורים והמאובקים שלו. אריה היה נראה קצת יותר מבוגר מטימור, אבל הם היו נראים כמעט אותו דבר חוץ מהעובדה שלאריה היו שפתיים מאוד עבות ואף גדול בשאר לפניו. "שני האנשים האלו היו מוערבים במותו של אחד מחיילינו, מקור המידע שלי אומר שהם היו מפקדי המבצע. אנחנו נמצא אותם, ונוציא מהם כל פיסת מידע שיש לנו מהם, בין אם זה בדם ובין אם זה במוות. זה ברור?" אמר מישל והסתכל על חייליו ברצינות. "ברור, המפקד." אמרו החיילים. מישל הנהן בראשו. "יופי, עכשיו אלו שהולכים לצאת מהכרכרה הולכים להיות: נריאו, סמית'י, אהרון, אליזבת," הוא אמר ולשניה הסתכל עליה כשהוא קרא את שמה, והיה ניתן לראות חיוך קטנטן על פניה לרגע. "מייקל וג'ורג." מישל גירד בראשו לרגע. "למדוק, רייתם, ג'וי, דביר  אתם תהיו הנהגים שלנו, כל אחד יכנס מצד אחר של העיר. השאר יהיו מחוץ לביתהם ויפקחו, האם זה ברור?" אמר המפקד. "כן המפקד." אמרו כל החיילים. "יופי." הוא אמר ונשם לרווחה. הקבוצות התחלקו וכולם יצאו מחדר הישיבות, לאחר שהוסבר היטב איך כל אחד הולך להיכנס ולצאת. התוכנית הייתה מבוססת עד לפרטים הקטנים ביותר: בין אם זה שעת כניסתו לבית של האנשים העלובים, בין איזורי היציאה. באופן מוזר ומפתיע, בתיקו של מישל היו תמונות של כל החדרים בביתהם. הוא הסביר בצורה מדויקת את כל היציאות, הסביר בצורה מדויקת מהיכן נכנסים, איזה גז מחדירים אל תעלות האוורור שלהם כדי לאלחש אותם, הוא השיג תמונות אפילו של הסוג מנעול בביתהם ושעות החזרה שלהם הביתה, וכל זה בלילה אחד. הבן אדם הזה היה מרשים כל-כך, הרצינות שבה הוא התייחס לצבא ולמותם של חיילים ריגשה כל אחד. החיילים נגשו אל חדר הלבוש של המרגלים והחלו להתלבש, כל אחד ממעמד שונה ועם תכשיט שונה כדי להראות שייכות למקום אחר. כשהגיע תורה של אליזבת להתלבש לקח לה הרבה זמן למצוא משהו שהתאים לתיאור שמישל נתן לה. 'אישה רווקה ממעמד בינוני.' היא חשבה שזה מוזר אך לבסוף היא מצאה את התלבושת המושלמת עבור זה: שמלה בצבע שחור עם כתפיות דקות, ומתחתיה חולצה לבנה וקצרה עם כפפות סטן לבנות. גודל החזה של אליזבת קצת הפריע לה לשים את השמלה אך לבסוף היא הצליחה לשים אותה. "סוף סוף." היא אמרה בייאוש. אליזבת נעלה עקבים שגרמו לרגליה להיראות ארוכות יותר, השמלה הגיעה עד לברכיה בערך והיה ניתן לראות את היריכיים העבות שלה בצורה חשופה. מישל חיכה שהחיילים יסיימו. לאחר כבערך שעה, כל החיילים יצאו מחדר ההלבשה. לכל חייל שיצא מישל דירג את הלבוש שלו בקפדנות, היו כמה חיילים שהיו צריכים לחזור לאחור ולהחליף את הלבוש שלהם. כשהוא הגיע אל אליזבת הוא הסתכל עליה ולא הוריד ממנה את העיינים. "להסתובב בבקשה." הוא אמר לה כמו שהוא אמר לכל החיילים. הוא הסתכל על ישבנה המוצק והדבר שהוא הכי רצה לעשות זה לשבור אותו עם היד שלו, לגרום לה לרעוד ולצרוח מכאבים ואחר כך להסתכל על הסימן האדום שהוא השאיר לה ולהתגאות. אבל הסיטואציה לא אפשרה לו. "יפה, התאמת את עצמך חיילת. את זוכרת איפה להחביא את הנשק?" הוא שאל. "כן, אני זוכרת." היא אמרה וחייכה חיוך שובב לרגע אבל מיד הורידה אותו, מישל הסמיק אך כחכח בגרונו. הוא הוציא פתק מכיסו והביא לה. "האקדח הזה." הוא אמר בשקט. אליזבת ידעה כבר מה לעשות, היא התהלכה לנשקיה והפעם לא יצאה עליה בלונדינית מהחשכה ודקה לה נגחה. היא הושיטה אל הנער בנשקיה את הפתק והוא הושיט אל עברה אקדח נקי, וכמה מחסניות נשק. היא הלכה אל חדר ההלבשה שוב, פשטה את שמלתה והכניסה אל תוך החזיה שלה את הנשק, מוודאת שהוא לא טעון. היא יכלה לשמוע את קולות הגברים מבחוץ מצחקקים. היא הכניסה קצת בד ישן אל תוך החזיה שלה כדי שלא ירגישו את האקדח כשיעשו עליה את החיפוש. היא יצאה מהחדר עם מידת חזייה אחת גדולה יותר, מה שגרם גם למחשופה לבלוט. כל הבחורים בחדר הסתכלו עליה, אבל מי שלא הוריד ממנה את העיניים לשניה היה למדוק. הוא בחן אותה, מהעקב שלה עד לשיערה שהיה אסוף בצורה אינטליגנטית. הוא לא היה היחיד בחדר, גם מישל לא הוריד ממנה את העיינים לשניה. "זה בסדר כך, המפקד?" אמרה אליזבת בשקט. מישל בעצמו היה לבוש בלבוש אזרחי. הוא היה לבוש כגבר ממעמד עליון ממוצע. הוא לבש חליפה אפורה, שהתאימה לצבע המכנסיים שלו וחולצה לבנה מכופתרת. היה חייב להודות, משהו במראה המהודר של מישל כל-כך עשה את זה לאליזבת, עם הזיפים הקטנים שצצו לו והשיער השטני המגולח זה פשוט השתלב בצורה מדהימה. "כן חיילת." הוא אמר ברצינות ואדישות, משלב את ידיו. עם הבגדים הצמודים האלו מישל פשוט רצה לטרוף אותה, השמלה הזו הבליטה בצורה חשופה את היריכיים שלה בצורה כל-כך טובה שהוא פשוט רצה לדחוף את ראשו בינהם. הוא רצה לקרוע ממנה את הבגדים האלו, מצידו מול כולם אפילו ולדפוק אותה על שולחן האיפור. כל שנשאר הוא לארגן לכל חייל תעודת זהות מזוייפת, ואפשר כבר לצאת לדרך, מישל חילק לכל חייל את התעודה כשכולם יצאו מדלת החדר, לאחר מכן כולם עמדו בשורה אחת ארוכה ומישל בראשה. "חיילים, אחרי." החיילים התהלכו אחרי מישל והיו לחוצים מאוד, אליזבת הייתה הכי לחוצה מכולם. היא הרגישה את הנשימות הכבדות של חבריה ליחידה. זו הייתה המשימה הראשונה שלה, בעצם השניה. היא עדיין פחדה כל-כך, הדבר היחיד שהיא רצתה וקיוותה אליו זה שמישל יהיה איתה במשימה וישב לידה בכרכרה. כשהוא היה לידה, אליזבת הרגישה בטוחה, היא הרגישה שגם אם העולם ישרף, אם ירו לכל עבר, אם יאיימו עליה עם אקדח, אם מישל לידה היא תרגיש בטוחה. היא ניסתה להבין על רגשותיה אל המפקד הגדול שלה. היא לא הצליחה להבין כלום וראשה היה מלא במחשבות מיותרות עליו ועל חליפתו המהודרת. הם הגיעו אל דלת יציאת הבסיס לאחר הליכה ארוכה, יוצאים ממנה אל שביל אוך שבסופו שדה שרוף וישן, בו חיכו להם 4  כרכרות ריקות. כל קבוצה תיכנס מצד אחר של העיר. למדוק ושאר הנהגים נכנסו לכרכרותיהם, אליזבת התיישבה בכרכרה של למדוק , במושב האחורי ביותר. היא הסתכלה על הרצפה ועל העקבים שלה, מלפניה ישבו מייקל ואהרון שהיו לבושים במראה מאוד אלגנטי. הם מאוד התלהבו מהלבוש שלהם כמו ילדים קטנים, לא הפסיקו להראות אחד לשני את הטקסטורות של החליפות. הכרכרה הייתה נראית נחמד ואלגנטי מאוד, הרצפה שלה הייתה בעץ חום בהיר והמושבים לבנים. היא הניחה את ידה על חלון הכרכרה וראתה מבחוץ את החיילים עולים על שאר הכרכרות, כולם היו נראים נלהבים מאוד משום מה, כאילו הם לא הולכים לענות בן אדם בעוד כמה שעות. "מתרגשת?" היא שמעה קול לידה ונבהלה. היא הסתובבה לאחור וראתה שזה לא אחר מאשר מישל. "הו, המפקד. כן, קצת." אמרה אליזבת ולקחה נשימה עמוקה. "יהיה בסדר." הוא אמר וחייך. זה היה רק שניהם במושב האחורי. לאחר כמה דקות, מישל סוף סוף נתן הוראה. "תתחיל לנסוע, למדוק." אמר מישל. "חיילים משך הנסיעה הוא כשלוש וחצי שעות אז תוכלו לנוח בינתיים." הוא אמר בשקט. לאחר שכרכרתו של למדוק החלה לנסוע שאר הכרכרות נסעו גם כן אך כל אחת לכיוון שונה. הנסיעה הייתה די נעימה. מזג האוויר היה מעונן ויפה בחוץ, אליזבת כל הנסיעה הסתכלה מהחלון ומישל כתב דברים במחברת שלו. מישל הסתכל סביבו וראה שכמעט וכל החיילים נחים ואו קוראים ספר. הוא הסתכל על אליזבת ונשך את שפתו התחתונה, הוא התקרב אליה מעט, מחשב כל תזוזה שלו בדיסקרטיות. היא שמעה אותו מתקרב אליה אז היא הסתכלה עליו בחיוך קטן. היא באה לשאול אותו אם הכל בסדר, אך הוא מיד שם אצבע על פיה וסימן לה להיות בשקט. הוא התחיל לאט לאט ללטף את הברך שלה. אליזבת פשוט ישבה לאחור והסתכלה עליו, נהנת מהמגע שלו ומלקקת את שפתיה. הוא התחיל לאט לאט להעביר את היד שלו אל הירך שלה, מלטף אותה לאט לאט. מישל לא הפסיק להסתכל קדימה, הוא אפילו לא לשניה אחת הסתכל על אליזבת. הוא הרגיש את הצמרמורת שעברה בגופה בזמן שהוא ליטף אותה, ידו כבר הייתה בדרך אל להיכנס בין יריכייה עד ש..