בעיות במסלול

1#

אני יושבת ובוהה בשקיקה בטלוויזיה הקטנה שתלויה לה בסלון הזעיר שלנו.
תמיד אהבתי לראות טלוויזיה.
למה?
לא. לא בגלל הסדרות הטובות, או הסרטים.
אלה בגלל שהטלוויזיה הייתה הקשר היחיד שלי לעולם המירוצים.
זה מה שתמיד נתן לי תקווה.
אני אוהבת לראות את מהירות המכוניות.
את הקהל הרחב צועק.
את אוהבת לשמוע את השדרן מדבר.
אני אוהבת לראות את קו הסיום, בתקווה שבבוא הזמן גם אני אהיה באותו מקום. ראשונה.
זה תמיד נתן לי תחושה טובה.
"אנה, די עם הטלוויזיה." אומר קול.
וויל. אחי הגדול.
אחי הגדול והמושלם, ליתר דיוק.
הוא תמיד רצה להיות כמו ההורים שלי. להיות פושע.
הוא לימד את עצמו לירות שהיה רק ילד בן שבע.
הוא גנב מאנשים בכל פעם שהייתה לו הזדמנות, ובגיל שלוש עשרה הוא כבר רצח את האדם הראשון שלו. הוא היה פושע מלידה.הוא היה מומחה, לעומתי. ילדה קטנה שלא רוצה להיות פושעת.
ילדה קטנה שרוצה להיות נהגת מירוצים.
ילדה קטנה שרוצה לנצח במירוץ.
אבי לימד אותי בעל כורחי לירות רק בגיל שתי עשרה, ואף פעם לא הרגתי מישהו. אף פעם.
אני גנבתי רק שתי פעמים בחיי, ואילו הוא גנב אלפי פעמים בחייו.
כן. אני יכולה לומר שאני טובה בירי. אני טובה בלגנוב, בלהתגנב. אני טובה גם בניטרול אנשים. אבל לי, לי אין את המבט הרצחני בעיניים. אין לי את התשוקה הזאת להרוג ולגנוב. אין לי את התשוקה להיות פושעת.
אז אני פשוט חושבת כל היום ובוהה במירוצים. מתחננת להוריי שיביאו לי לנהוג במכונית הקטנה שלנו, ואילו הוא יוצא יחד עם אבי ואמי למשימות.
ואני לא. כי אני לא רוצה.
לא משנה כמה דחקו בי.
כי אני רוצה להיות מה שבני משפחתי לא רוצים שאהיה.
נהגת מירוצים.
אני רוצה לנצח במירוץ.
תמיד הייתה לי תשוקה לתחרות. ותמיד אהבתי לנסוע. תמיד.
בפעם הראשונה שראיתי תחרויות מירוץ בטלוויזיה, מיד התאהבתי בהם. ראיתי את הזוכים צועקים. ראתי את הקהל מריעה. ראיתי את השדרנים צווחים.
אבל מה שהכי משך את צומת לבי היה המכוניות.
שהסתכלתי על המיתחרים הנוסעים, הם היו.... כל כך חופשיים. ושהם זכו, ראיתי את המבט השמח בעיניהם. מבט של שמחה טהורה.
אבל מי שנתנה לי הכי הרבה השראה הייתה היילי פרוטוב- נהגת המירוצים המפורסמת.
היא תמיד אמרה שכל אחד יכול להיות כל דבר.
היא אמרה שלכל מי שבאמת רוצה להגשים את חלומו, צריך לעבוד קשה. הוא צריך לעשות כל דבר- גם אם הדבר קיצוני.
צריך להשקיע.
ומאז, גם אני רציתי להיות כזאת. גם אני רציתי להיות חופשייה. גם אני רציתי לנצח במירוץ של קייסטון סיטי.
אחרי שהתחננתי לאבי מליון פעם לתת לי לנהוג, הוא הסכים לתת לי לנהוג בגיל שש, במגרש חניה נטוש.
כן, זה לא חוקי, כמובן. אבל הוא פושע. הוא לא מקשיב לחוק.
שהתיישבתי בתא הנהג, לחצתי על הגז בכוח. אני זוכרת איך לא הגעתי לחלון, ולא יכולתי לראות את הדרך.אבל זה לא הפריע לי.
פשוט התכופפתי ולחצתי על דוושת הגז, והזזתי את ההגה על עיוור.
זה היה גורם למוות שלי ושל אביו אילו הוא לא היה לוקח ממני את ההגה בכוח, ועוצר אותי. אבל ברגע הקצר הזה שנסעתי בשיא המהירות הרגשתי.... חופשיה.
כמו שתמיד חלמתי.
שכחתי לרגע מהמשפחה שלי, והרגשתי רק את הרוח שיצאה מהחלונות, רק אני והמכונית היינו שם. רק אני והחופש שלי. אפילו לא שמעתי את הצרחות של אבא שלי.
אהבתי את ההרגשה הזאת.
כמובן שאבי לא נתן לי לנהוג יותר במכונית, אבל זה לא מנע ממני לגנוב את המפתחות ולקחת את הרכב.
ביום ההולדת החמש עשרה שלי, אבי נתן לי להיות נהגת השודים שלהם, והכין לי רישיון מזויף. זאת הסיבה היחידה שרציתי לבוא איתם לשודים.
ו...
"את תהפכי להיות זומבי טלוויזיה." מעיר וויל ומביט בי.
"מדבר הילד שמשחק כל היום באקדחים." אני אומרת. "אני יכולה לומר אותו הדבר. אתה הפכת להיות זומבי, רק של אקדחים. וחוץ מזה הטלוויזיה לא זאת שמעניינת אותי. אלה-"
"כן, כן. אלה המירוצים שמעניינים אותך, אני יודע."
אומר וויל בשיעמום.
הוא שולף אקדח ובוחן אותו.
כן. משחק באקדחים.
אני נאנחת בתיסכול. הוא לעולם לא יבין, הא?
"אתה לא מבין? זה החלום שלי, זה כמו שאתה רוצה להיות פושע. אל תתייחס לזה כלעוד עובדה משעממת."
הוא מרים את מבטו אלי.
"אבל זאת אכן עובדה משעממת." הוא אומר.
אני מביטה בו בזעף.
למה הוא לא מבין?
למה הוא סתם חושב שהחלום שלי הוא של איזו ילדה קטנה?
אני נאנחת.
"אתה לא תבין לעולם." אני אומרת בעצבנות.
הוא מוריד את האקדח שלו.
"נכון. אני לא אבין. וגם את לא מבינה את זה. את פושעת. זה מה שאת. ובבוא הזמן גם את תהפכי להיות סוכנת בחֶברה. "
החֶברה. הסוכנות לפשעים בין לאומיים.
ההורים שלי נרשמו לחֶברה לפני שאני ווויל בכלל נולדנו.
מותר להתגייס לחֶברה רק בגיל שש עשרה, והוריי נרשמו לחֶברה רק בגיל תשע עשרה. מסיבה אחת: כסף.
לא היה להם כסף שהם התחתנו. והם לא ידעו לפשוע. אז הם נרשמו לחֶברה.
ההורים שלי ציפו מאיתנו או להרשם לחֶברה או להיות פושע רגיל.
אבל לא כיף כל כך להרשם לחֶברה.
למה?
כי שההורים שלי נרשמו לחֶברה הם חשבו שזה יתן יותר כסף למשפחה, ושזה יותר משתלם, אבל הם טעו. זה לא נתן יותר כסף למשפחה.
אתם מבינים, אם נרשמים לחֶברה וגונבים עבורה, צריך להביא את מה שגנבת לחֶברה ואז כל הסוכנים מתחלקים בסכום.
נשמע אצילי?
אתם טועים.
בחֶברה יש כמה דרגות של סוכנים.
סוכנים רגילים- אחראים על גניבה.
סוכנים סמויים- אחראים על חטיפה ורצח.
סוכנים כלליים- אחראים על חטיפה רצח וגניבה.
מדריכים- האנשים שמדרכים את אותם סוכנים.
סגני מנהלים- סגנים שהולכים למשימות מטעם המנהלים עצמם.
ומנהלים- המנהלים של החֶברה.
הכסף מחולק לפי הדרגה שלך.
ההורים שלי הם סוכנים כלליים.
וזה אומר משכורת בינונית, אבל היא הופכת למשכורת קטנה בגלל המיסים שהחֶברה מטילה על הסוכנים.
כך שאנחנו חיים עם מה שיש.
כמובן שהורי רוצים עוד ועוד ועוד,אבל אין מה לעשות.
שהייתי קטנה שאלתי את הורי למה אנחנו לא פשוט לוקחים חלק מהדברים לעצמנו.
הם ענו לי, שעדיף לחיות בעוני מאשר לגנוב מהחֶברה. ולא הוסיפו על כך יותר.
למה אז הם לא פורשים? אתם בטח שואלים.
זאת תשובה מאוד פשוטה.
אם אתה נרשם לחֶברה אתה לא יכול לחזור בך.
אתה לא יכול לברוח.
כי בכל פעם ימצאו אותך.
ושימצאו אותך, הם יהרגו אותך. יהרגו אותך בפומבי. בשביל להזהיר את כל מי ששקל לבגוד בחֶברה, לעזוב אותה, לברוח. להזהיר את כולם שאם יעשו דבר כזה, זה יגמר בדם.
אבל לי זה לא משנה.
כי ההורים שלי נרשמו לחֶברה. לא אני. אני יכולה לבחור דרך משלי.
"אני לא אתגייס לחֶברה." אני אומרת בחשש.
הוא מביט בי בהפתעה.
"מה?" הוא שואל בהפתעה. "בבקשה אל תגידי לי שזה בגלל המירוצים הטיפשים האלה."
אני משפילה את מבטי.
"את לא רצינית אנה," הוא אומר. "יש לך כישרון! את לא יכולה סתם ככה לפרוש. "
אני לא עונה.
הוא מסתכל עליי בזמן ממושך.
"את כן הולכת להיות פושעת." הוא אומר.
"מה? וויל! אני לא!" אני אומרת בתיסכול. "אני לא רוצה! ולא משנה מה אמא או אבא אומרים! אני לא רוצה להיות פושעת."
"אז מה? את תהפכי להיות נהגת מירוצים? נהגת מירוצים כמו ההיילי פרוטוב הזאת?" הוא שואל בלעג.
"כן," אני אומרת ומזדקפת. "כן. אני אהיה. אני כמו היילי פרוטוב. אני חופשיה לעשות מה שארצה."
"לא!" אומר ללי וויל ומניד בראשה. "לא את לא! את לא חופשיה לבחור! יש לך מחויבות ואת צריכה לעמוד בה!"
אני מתנשפת בכעס ומביטה בו בהפתעה.
אחי לא מתעצבן לעיתים קרובות.
"אתה לא מחליט עלי. אף אחד לא מחליט עלי."
קולי תוקפני ושקט. "למה לשם שינוי אתם לא תומכים בי? למה אתם רוצים למנוע ממני להיות מה שאני רוצה להיות?"
הוא בוהה בי במבט תוקפני, שמעלה בי צמרמורת.
"אנה," הוא אומר, הפעם בקול שקט יותר,אך תוקפני יותר. "זה לא הולך לקרות. את כבר בת שש עשרה. את לא ילדה. את צריכה לוותר על הפנטזיות האלה, ולקבל את העובדה שאת פושעת. את צריכה להצטרף לחֶברה. "
אני מסתכלת עליו וצוחקת צחוק עגמומי.
"אתה גדול ממני רק בשנה." אני אומרת והבעת בוז עולה על פני. "אתה רק בן שבע עשרה, ואתה מתנהג כאילו אתה אמא שלי."
הוא מזדקף ומסתכל עלי, ואז אומר בקשיחות:
"אני אחיך הגדול. לא משנה בכמה שנים. את תעשי את מה שאני אומר." והוא אומר, ומסתובב ללכת.
אני מתנשפת בכעס. איך הוא מעז? איך הוא מעז לעשות לי את זה?
"למה?" אני שואלת בזעם.
הוא עוצר ומסתובב.
"למה מה?" הוא שואל בחוסר סבלנות.
"למה הצטרפת לחֶברה?" אני טובעת לדעת.
"אתה יודע בדיוק כמוני שאתה הייתה מקבל פי אלף אם היית פושע עצמאי, ללא החֶברה. למה?"
הוא מביט בי במבט אטום.
"יש דברים שרק פושע אמיתי יכול לדעת." הוא אומר, מבטו עדיין אטום. "לפי מה שהבנתי את לא כזאת. לא כך, נהגת מירוצים מהוללת?"
האמירה האחרונה משאירה אותי ללא מילים.
הוא מביט בי זמן ממושך ואז מסתובב חזרה וטורק את הדלת אחריו.