אני חטפתי את היילי פרוטוב.
אני. חטפתי. את. היילי. פרוטוב.
זאת בערך המחשבה העיקרית שעולה לי לראש בזמן הנסיעה.
אני נוסעת בכביש הריק, ומנסה להיאבק נואשות בתחושת האשמה שתוקפת אותי.
היילי פרוטוב קשורה מאחורי, רדומה, במושב האחורי.
היא מוחזקת בחבלים אשר קושרים את ידה ואת רגליה, ופיה חסום בחתיכת בד.
תקפתי, גנבתי, וחטפתי בלילה אחד. אבא היה גאה בי.
המחשבה על כך רק מגבירה את תחושת האשמה שלי.
אני גנבתי מהם. מהמשפחה שלי. שלי.
אני תקפתי את היילי פרוטוב וחטפתי אותה.
וכל זה בשביל טובה עצמית.
כל כך הרבה נזק רק בשביל שאני אצליח להגשים את החלום שלי.
אני מנסה לשכנע את עצמי שזה היה המעשה הנכון, אבל אני יודעת שזאת לא האמת.
לא הייתי צריכה לחטוף אותה. לא הייתי צריכה לגנוב, או לברוח מהבית.
אבל אם אני אחזור בי עכשיו, במקרה הטוב אני אמצא את עצמי בכלא, ובמקרה הרע אני אחזור הביתה ואסבול את העונשים והצרחות שיטילו עלי,
ואז אתקע בתוך פנימייה לפושעים.
אני אישית מעדיפה את האפשרות הראשונה. עדיף לי להיתקע בתוך כלא, מאשר לראות את המבט העצבני על פניו של אבי.
אני נאנחת ומסובבת את ההגה.
אני מסתכלת דרך החלון לעבר השמש העולה.
מתחיל לעלות השחר.
אני חייבת למהר. עוד מעט אצטרך להגיע לתחרות.
אבל לפני זה, אני צריכה למקם את האסירה שלי.
אני פונה הצידה, ומולי נגלת חורשה נטושה.
אני מחנה את האוטו, יוצאת ממנו, ולוקחת את גופה חסרת ההכרה של היילי פרוטוב.
אני הולכת בחורשה, עד שאני מגיעה למקום שאליו רציתי להגיע.
האדמה מכוסה עלים יבשים.
אני מחייכת, מניחה את היילי פרוטוב על האדמה, וממששת את הקרקע.
ואז, אני נתקלת במשהו קשה.
מצאתי.
אני מחייכת, מעיפה את העלים, וחושפת דלת עץ.
הגענו לבית הכלא.
אני פותחת את דלת העץ, מרימה את היילי פרוטוב, ויורדת בסולם.
חיוך קטן עולה עלי פני. המקום מעלה בי זיכרונות.
אני מניחה את היילי על הקרקע, ובוחנת את המקום.
שהיינו קטנים, וויל ואני מצאנו את המקום הזה. מיכרה נטוש וישן, מושלם בשביל משחקים.
וויל ואני שיחקנו בו כבית כלא, בתור ילדים קטנים.
הוא בדרך כלל היה הפושע, ואני השוטרת. תמיד יצא מצב שהוא היה המנצח. אפילו שאני הייתי זאת שמנצחת. הוא תמיד היה מכחיש את העובדה הזאת שניצחתי, ומכריז על עצמו כמנצח.
כזה היה אח שלי. לא יודע להתמודד עם תבוסה.
המחשבה על וויל מכבידה על תחושות האשמה שלי. הוא לא מושלם, אבל הוא אח שלי. והוא היה בערך האדם היחיד שהתנהג אלי בצורה נורמלית. ואני אהבתי אותו.
אני נאנחת אנחה כבדה, ובוחנת את המקום.
הקירות סדוקים, עלים יבשים מכסים את האדמה, וריח מצחין שורר במכרה. גן עדן.
לא יהיה להיילי ממש כיף להיות פה.
אני מפנה את מבטי להיילי.
"מצטערת," אני ממלמלת. "זה המקום הכי טוב שמצאתי."
היא לא עונה.
אני מרימה את תיקי ונאנחת.
הגיע הזמן להתחיל לעבוד.
אני פותחת את התיק ומוציאה משם חבל וזוג אזיקים.
אני אוזקת את רגליה ואת ידיה, וקושרת אותה לקיר בעזרת החבל.
אני מוציאה מהתיק שלי כמה פחיות שימורים שלקחתי מביתה. היא תצטרך להסתפק בזה בנתיים, עד שאמצא עוד אוכל.
אני מסתכלת עליה לרגע. היא נראית כל כך שונה מכפי שדימיינתי אותה.
שערה החום, מתולתל. עינה כחולות, ועורה בהיר.
לאומתי, נערה עם שיער חלק וחום, עיניים חומות כהות, ועור בצבע זית.
אני מחמיצה פנים.
אני צריכה לקוות שלא ישימו לב ביני לבינה.
אני הולכת הצידה ומוציאה את הבגדים שלה, את הקסדה שלה, ואת המסיכה.
אני פושטת את בגדיי ולובשת את בגדיה של היילי.
חליפת המירוצים השחורה שלה, מעוטרת בפסים ורודים, וקסדתה גם היא.
חליפת המירוצים שלה, רחבה קצת בכתפיי, ושולי החליפה גדולים מדי, אך לא יותר מזה.
אני שמה את מסיכת הבד הורודה-שחורה שלה על פני, וחובשת את הקסדה.
אחרי כמה שניות בודדות, חום מתחיל לחונק אותי. ואני מורידה במהירות את הקסדה ומתנשפת.
אני מרגישה את פני מאדימות.
איך לעזאזל היילי מצליחה לשרוד את זה?
איך אני אצליח לשרוד את זה?
אני זורקת את הקסדה בזעף על הקרקע. מה אני הולכת לעשות?
אני מתקופפת להרים את הקסדה, אבל אז היילי פותחת את עיניה בחטף.
היא נושמת עמוק ומסתכלת סביבה.
ואז מבטה עוצר עליי.
אני קופאת במקום. אני לא יודעת מה תיהיה תגובתה.
היא בטח תתחיל לבכות, או לצרוח. אני חושבת.
במקום זה היא מסתכלת עליי, חצי רדומה.
היא נראת עייפה וחלשה.
אבל לֶמה מצפים מאדם שהיה מחוסר הכרה, ופצוע?
"היילי," אני ממלמלת.
היא לא עונה.
"היילי," אני אומרת שוב.
היא אפילו לא מסתכלת לעברי.
"תפוח אדמה זועף..." היא ממלמלת.
אני מעווה פנים.
"מה?" אני שואלת בבילבול.
"זועף. תפוח אדמה זוע-" היא נעצרת. כאילו הבינה מה היא אמרה.
היא מכסה בידה את פיה.
"היילי?" אני שואלת.
מבטה מתקשח.
"את..." היא ממלמלת ונועצת בי מבט זועם.
אני נושמת נשימה עמוקה.
"כן." אני עונה.
היא חושקת שיניים.
"את... את... את חטפת אותי."
אני לא עונה.
היא מביטה לתוך עיניי בזעם טהור.
"את חטפת אותי!"
אני נושמת באיטיות.
"כן."
היא מתחילה לרעוד.
בעיניה מבט זועם ומטורף.
"חתיכת מפלצת." היא יורקת.
אני לא מביטה בה.
שפתיה מפרקסות.
"ל-למה?" היא שואלת, כמעט בוכה. "למה?"
אני משפילה מבט.
"תעני לי!" היא צורחת. "למה?!"
אני מרימה אליה מבט. אני מרגישה שאני עוד רגע הולכת להישבר.
"כי אני רוצה להגשים את החלום שלי." אני לוחשת. "יותר מכל דבר אחר."
"מה?" היא שואלת, ומבט ניבזי עולה על פניה.
אני רוצה לספר לה. אבל אסור לי. אסור לי.
היא שותקת לרגע, ואז מרימה אלי מבט.
"את רוצה..." היא ממלמלת.
אני נרתעת בחשש.
"את רוצה לחשוף את הזהות שלי?"
אני מביטה לתוך עיניה.
"לא,", אני ממלמלת.
היא שותקת.
"אז למה?"
אני לא עונה.
"למה?" היא שואלת שוב.
דממה.
ואז הבנה ממלאת את פניה.
פניה נופלות.
"את רוצה להסתנן במקומי למירוץ." היא בעיניים פעורות. "נכון?"
אני לא עונה ומפנה לה את גבי.
"נכון?" היא אומרת, הפעם בקול יותר תקיף.
אני נאנחת.
"לא עיניינך." אני אומרת ומעיפה אליה מבט.
"תעני. לי." היא אומרת.
אני לא עונה.
אני מתחילה ללכת ומרימה את התיק שלי.
"אני חושבת שהשיחה הנחמדה שלנו, נגמרה." אני אומרת, ומרימה את הקסדה.
היילי מתחילה להיאבק באזיקים שלה.
"לא היא לא." היא אומרת בכעס.
אני מתעלמת ממנה, ומתחילה ללכת.
"תחזרי לכאן ילדה!" היא צורחת.
אני מזעיפה פנים, אבל ממשיכה ללכת.
"את תשלמי על הפשע הזה. היא מתיזה לעברי. "את פושעת ואת תישאי בתוצאות"
אני עוצרת.
"אני לא פושעת." אני אומרת מבלי להסתובב.
היילי פרוטוב נוחרת בבוז.
"כן,בטח." אני אומרת בבוז. "מישהי שחוטפת ותוקפת אנשים, היא לא פושעת. ברור."
אני מסתובבת בחטף.
"אני לא." אני אומרת בתוקפנות.
"אני מצטערת להגיד לך את זה, אבל את כן." היא אומרת בגועל. "את חטפת אותי. את תקפת אותי. את בן אדם רע, פושעת."
"לא!" אני צורחת.
"את אנוכית. את תוקפנית. ואת מנצלת אנשים תמימים בשביל להשיג את מטרתך. את פושעת. ואת תמיד תיהי כזאת."
"אני. לא. פושעת!" אני צורחת.
תיסכול וכעס שוטפים אותי. אני לא יכולה עוד.
אני חובטת בראשה של היילי והיא מתמוטטת על האדמה הקשה, חסרת הכרה.
אני מתנשפת ומשתנקת.
התסכול שלי עדיין שם. אבל הכעס נמוג.
אני נסוגה אחורנית ומביטה בגופה חסר ההכרה של היילי.
למה הפכתי להיות? מפלצת?
אני עוצמת את עיניי, ונושמת נשימה עמוקה.
לא.
לא.
אני לא מפלצת.
אני אנה ג'ונסון. ואני בן אדם טוב.
אני לא אעשה את זה שוב.
אני פוקחת את עיניי וממצמצת.
הכל בסדר.
אני עדיין אני.
זאת לא הפעם הראשונה שקיבלתי התקף זעם. אבל בדרך כלל, התקף הזעם שלי מתבטא בעיקר בשבירת חפצים, או בצרחות. אף פעם לא במכות.
אף פעם.
אני נושמת נשימה עמוקה.
זאת עדיין אני.
אני בסדר.
אני בסדר.
הכל בסדר.
אבל אז אני מתחילה לרעוד.
לא.
לא.
אני לא בסדר. לא.
אני רק משקרת לעצמי שאני אומרת שאני כן.
אני הרגע הכתי מישהו.
אני ממש לא בסדר.
דמעות ממלאות את עיניי. אני מתחילה לבכות.
לא מעצב. לא מכעס.
מתיסכול.
אני כל כך מתוסכלת.
אני מטמוטתת על האדמה הקשה. דמעות זולגות מעיניי.
'את פושעת.' היילי אמרה. 'ואת תמיד תיהי כזאת.' מילותיה מידרדרות במוחי.
"לא!" אני צורחת. "לא! אני לא פושעת! אני לא!"
אני חובטת באגרופי באדמה.
"לא!" אני צורחת. "אני... לא! אני... אני..."
אני בולעת רוק.
"אני לא פושעת." אני לוחשת.
אבל זאת לא האמת. היילי צדקה. אני פושעת.
וכך תמיד אהיה.
___________________________________________
אני יודעת. לקח לי די הרבה זמן להעלות את זה.
אני נורא מצטערת.🙏🏼
לקח לי זמן לערוך אותו, ולתקן שגיאות.
אני נורא מצטערת.
אני אנסה לעלות פרקים בתדירות יותר גבוהה.
בכל מקרה, מקווה מאוד שנהנתם מהפרק!❤️
נ.ב שלב הביקורות נפתח באתגר שאני משתתפת בו. (ובזכותו נפתח הספר הזה) קוראים לו: "אתגר התקצירים."
אם אהבתם את הספר, אשמח מאוד אם תדרגו אותו, ותביעו את דעתכם עליו.
ביקורות יתקבלו בשמחה!❣️
YOU ARE READING
בעיות במסלול
Action"אני ממש מצטערת, הייתי חייבת לעשות את זה." אנה חלמה כל חייה לנצח במירוץ המכוניות הגדול של קייסטון סיטי, אבל אף אחד לא תמך בה, או האמין בה. היא נאלצה להתמודד עם העובדה שהיא לעולם לא תגשים את חלומה, עד שנמאס לה. היא חוטפת את היילי פרוטוב- נהגת המירוצי...
