בעיות במסלול

2#

אני יושבת בחדרי ובוהה בחלל האוויר.
למה הוא עשה לי את זה?
למה הוא לא יכל פשוט לתמוך בי עם ההחלטה שלי, וזהו?
אני מחבקת את עצמי וטומנת את ראשי בין רגליי.
אני לא בוכה, אבל אני לא יודעת מה לעשות.
אני מתוסכלת.
אם וויל הגיב ככה, אני לא יכולה לדמיין איך הוריי
יגיבו.
זה מעלה בי חלחלה.
שלא תבינו אותי לא נכון, ההורים שלי הם לא הורים רעים, אבל הם כן אנשים רעים.
הם יודעים שהחלום שלי הוא להיות נהגת מירוצים, והם לעגו לי על כך.  אבל הם אף פעם לא חשבו שאני אוותר על 'הזכות' להיות פושעת.
ואני מפחדת מתגובתם. מאוד.
הם יכעסו. הם יהיו מופתעים. והם יתאכזבו.
וזה מפחיד אותי.
אני נאנחת בתיסכול ונשכבת על המזרן הקטן שלי ובוהה.
זה לא הוגן.
לא יכולתי להיוולד למשפחה שהיא לא פושעת, הא?
לא יכולתי להיוולד למשפחה שדווקא כן מאמינה בילדים שלה?
לא, כמובן שלא. כי זו דרכו של העולם לעשות לך חיים קשים. זו דרכו של העולם להראות לך שהחיים שלך ממש דפוקים.
אני נאנחת. כנראה אני לעולם לא אגשים את החלום שלי.אני עוצמת את עיניי ונותנת לעצמי לשקוע בתיסכול.
עד שנשמעת צעקה.
"היא מה?!" צורח הקול.
אבא.
אוי לא.
אני שומעת מגפיים מתופפים, אשר מתקדמים לחדרי .
הוא סיפר להם.
וויל סיפר להם.
איך הוא יכל לעשות לי את זה?
זעם ממלא אותי, אך מתמוגג שהדלת נפתחת בבעיטה.
הזעם מתחלף בפחד.
אבי עומד שם, וויל מאחוריו. עיניו של אבי מוצפות בזעם, פניו זועפות, וידיו קפוצות.
"אבא..." אני ממלמלת בחשש.
"אנה." הוא אומר בכעס, וכתפיו הרחבות מזדקפות.
אימי עומדת שם, ליד וויל. פניה זעופות ומודאגות. היא לא אומרת דבר.
"אבא, אני..." אני ממלמלת.
"איך יכולת אנה?!" הוא צורח.
אני נרתעת לאחור.
"מה נראה לך?!" הוא צורח. "לעזוב ככה את המשפחה שלך?!"
"לעזוב?" אני שואלת. "לא התכוונתי לעזוב! אני רק..."
אני נאנחת.
"אבא, אני רק רוצה להיות נהגת מירוצים."
אני אומרת בתיסכול. "לא יותר מזה. אני... פשוט יש לי חלום שונה,"
אבי נוחר בבוז.
"חלום?" הוא צוחק צחוק עצבני. "זה לא עיניין של 'חלום', זה עיניין של מחוייבות כלפי המשפחה שלך!"
אני מביטה בוויל.
התפוח לא נופל רחוק מהעץ.
"אבא, אני בסך הכל רוצה להיות נהגת מירוצים. נהגת מירוצים פשוטה. לא יותר מזה."
הוא מתנשף בכעס.
"את. לא תיהי .נהגת. מירוצים. את לא. את תיהי פושעת." הוא אומר את זה בתוקפנות שלא אופיינית לו.
"אבא," אני אומרת בתיסכול. "מה אכפת לך שאני אהיה נהגת מירוצים? זה לא יפגע במשפחה."
הוא מטיח את ידו בשולחן, ואני מתכווצת.
"לא יפגע במשפחה?!" הוא צועק. "זה ועוד איך יפגע במשפחה! הם יגלו שאת בת של פושעים. הם יכלאו אותנו. הם ישימו קץ למשפחה הזאת!"
"אבא!" אני מוחה.
"לא. את תיהי פושעת. את שומעת אותי? אני תהפכי להיות פושעת."
אני שותקת ומביטה בו.
נמאס לי.
הוא לא מחליט עלי.
אף אחד לא מחליט עלי.
"אני לא אהיה פושעת." אני אומרת.
הוא מביט בי בהפתעה.
"סליחה?" הוא שואל.
"אני לא. וזה לא משנה אם תתמוך בי או לא. אני אהיה נהגת מירוצים." אני אומרת את זה בתובענות, בתוקפנות.
אני מראה לו שהוא לא מחליט עלי.
שאין לו בעלות עלי.
הוא בוהה בי בזמן ממושך.
"אני מחליט עלייך. מאז ומעולם החלטתי עלייך." אבי אומר בקשיחות. "את תעשי מה שאני אומר לך.את שומעת אותי?"
אני לא עונה.
"האם את שמעת אותי?" הוא אומר בתוקפנות, כמעט בלחישה.
אני רועדת.
דמעות מתחילות לזלוג מעיניי.
"אבא-"
"שמעת אותי?!" הוא צועק.
אני מהנהנת, דמעות ממשיכות לזלוג מעיניי.
"את תהפכי להיות פושעת. את תהפכי. את תקיימי את המחויבות שלך. ואם לא, את כבר לא הבת שלי."
הוא מביט בי במבט אטום ויוצא מהחדר, אימי אחריו.
אני מביטה בהם הולכים ודמעות זולגות מעיניי.
אני עדיין לא מבינה.
איך הוא יכל לעשות לי את זה?
איך?
"את הבאת את זה על עצמך." אומר קול.
וויל.
אני מביטה בו בגועל.
"נחש שכמוך...." אני אומרת בזעם.
"היי, אני עשיתי את המחויבות שלי." הוא מתגונן.
אני מתנשפת בכעס.
"מחויבות?!" אני צורחת. "באשמתך השפילו אותי!!"
הדמעות ממשיכות לזלוג מעיניי.
"אתה מפלצת!" אני צורחת עליו.
הוא מביט בי במבט קפוא, מניד בראשו, מסתובב וסוגר אחריו את הדלת.
אני בוהה בדלת זמן ממושך, ונותנת לדמעות לזרום מעיניי.
אני מרגישה נבגדת.
אני בועטת במזרן שלי בתיסכול ונופלת על הרצפה.
דמעות זולגות מעיניי.
"לא. לא!" אני צורחת.
אני בועטת בשולחן והופכת אותו.
אני מסתכלת עליו מתרסק על הרצפה.
אני קוראת את הדפים מהספרים הבודדים שבחדרי, ובועטת בקירות.
אני זורקת את הנייד הקטן שלי על הרצפה.
המסך נסדק.
אבל זה לא עוזר.
אני צריכה משהו יותר גדול. משהו שיספק את זעמי.
אני מסתכלת על המראה שתלויה בחדר שלי, ובועטת בה.
היא נופלת על הרצפה בקול שבירה נורא ומתנפצת.
זכוכיות עפות לכל עבר.
זכוכית אחת פוגעת בזרועי ומשאירה חתך עמוק.
אבל לי לא אכפת.
מצידי שכל החדר שלי ישבר.
אני זורקת את עצמי על המזרן שלי ובוכה.
נמאס לי.
נמאס לי מהמשפחה שלי.
נמאס לי מאבא שלי.
נמאס לי מחוסר האמון שלו בי.
נמאס לי מהחיים שלי.
נמאס לי.
ואז, אני נזכרת.
המירוץ הגדול של קייסטון סיטי מתקיים ב- 18 לאוגוסט. המירוץ הגדול של קייסטון סיטי מתקיים מחר.
אני מתרוממת מהמזרן ומביטה בהשתקפות שלי בשברי המראה.
הם יודעים מה?
אם הם רוצים פושעת,
הם יקבלו פושעת.
אני אכנס למירוץ.
בדרך שלי.