בעיות במסלול

5#

אני נוסעת ברכב; עיניי עייפות, גופי תשוש, והדמעות עדיין ממשיכות לזלוג.
השיחה שלי ושל היילי עדיין מסובבת לי את הראש, ואני לא מצליחה להדוף אותה.
מילותיה מידרדרות במוחי, שוב ושוב, ושוב.
אני נזכרת איך היא איך היא קראה לי פושעת, איך הזעם שלי התפוצץ, ואיך נשברתי והתפרקתי.
אחרי השיחה שלי איתה, קרסתי על הרצפה, והתחלתי לבכות.
הייתי כל כך מתוסכלת. כל כך ממורמרת, מלאת רגשות אשמה, חרטה.
כמובן שלא היה לי מה לעשות אם זה,הרי מה שקרה קרה.
הרי איך אוכל לשנות את העבר?
אבל המחשבה על כך לא שינתה את המצב שלי.
בסופו של דבר, אני עשיתי את ההחלטה שלי.
ואני צריכה לחיות עם התוצאות.
אני מטיחה את ראשי בהגה.
"למה אני?" אני שואלת את עצמי במבט רגוּז ומביטה כלפיי מעלה. "למה אני חייבת להיות כל כך טיפשה? למה וויל לא זה שנולד אדיוט? למה?!"
אני תולשת בזעם את מפיץ הריח שתלוי על מראת האוטו ונאנחת אנחה כבדה ורגוזה.
אבל למה באמת? למה אני זאת שתקועה עם החלומות הטיפשיים?
אני עוצרת את הרכב בכעס, ונאנחת. אם אני הולכת לעשות את זה, אסור לי להתייאש עכשיו.
אני מתחילה להחליף בגדים בפנים, ושמה את בגדי המירוצים בתיק שלי, בשביל שאוכל להתלבש בהמשך.
אני יוצאת מהרכב ושואפת אוויר עמוק, מתפעלת מהדבר המוזר והענקי שעומד לפניי.
מולי, עומד בית מלון יוקרתי בעל קישוטים מרהיבים.
אני תוקעת בו מבט, המשפחה שלי מעולם לא יכלה להרשות את הפינוק הזה לעצמה.
גם בגלל הכסף, כן. אבל גם בגלל שאם יגלו אותנו בבית מלון כפושעים... טוב, זה יכול להיגמר רע.
אני פוסעת בזהירות קדימה, ומוציאה כמה שטרות מתיקי.
"נקווה שהם מקבלים מזומן," אני ממלמלת בחשש ומתחילה לצעוד לעבר המלון היוקרתי.
אני נושמת נשימה עמוקה ונעצרת מול הדלת המפוארת עד גיחוך, שנפתחת לפניי וחושפת את פנים הלובי.
הלובי מפואר, ומצועצע עד גיחוך.
אני צועדת פנימה, מרגישה אי נוחות קלה בקשר לבגדים המאוד-לא-מפוארים שלי, ומתחילה לפסוע לעבר הקבלה.
"שלום לך!" אומרת האישה בקבלה שמבחינה בי. היא בעלת שיער חום שופע, עור חיוור, ועיניים ירוקות זורחות.
"היי," אני ממלמלת בהיסוס, לא יודעת איך להגיב.
"שלום שלום! איך אוכל לעזור לך?" היא נועצת לרגע מבט בבגדים השחוקים שלי ומעווה פנים, אבל החיוך חוזר לפניה, אומנם יותר מהוסס(ומזועזע) מקודם.
אני בוהה בה לרגע, מהוססת וחוששת, ואז נושמת נשימה עמוקה.
"אה...אפשר לשכור חדר?" אני שואלת בהיסוס.
"בוודאי! איזה אחד את רוצה? סוויטה? רגיל? או אולי... את הסוויטה הכפולה המפוארת שלנו?"
הרמתי גבות.
"אה... חדר רגיל בבקשה," אני ממלמלת בהיסוס.
האישה נאנחת באכזבה.
נראה שההחלטה שלי לא בדיוק מוצאת חן בעיניה.
"בסדר." היא אומרת בחמיצות. "תוכלי להגיש לי בבקשה את כרטיס האשראי שלך?"
אני קופאת. הינה הגיע החלק הקשה.
"אה... אמממ. א-אני..." אני מתחילה לגמגם. תתאפסי על עצמך! אני נוזפת בעצמי,מזדקפת, ומכחכת בגרוני.
"אני רוצה לשלם במזומן," אני אומרת בביטחון מעושה.
הפקידה הרימה לעברי מבט.
"סליחה?" מילמלה מופתעת.
הביטחון שלי ירד שוב.
"מ-מזומן," מילמלתי.
איזה מטומטמת אני! היית צריכה לישון ברחוב! עכשיו היא תזמין משטרה כי היא תחשוב שאני גנבת, וזהו, הלכה התוכנית.
אני נושמת עמוק, מנסה לחשוב על תוכנית. 
"אה...אני אחריי צילומים." אני פולטת בתי לחשוב. "הכרטיס אשראי שלי נשאר שם, וקלטתי את זה מאוחר. וגם אממ כל שאר כרטיסי האשראי שלי. בגלל זה אני אממ, עם בבגדים העלובים האלה."
היא תוקעת בי מבט ארוך, עד שאני חושבת שזה לא עובד, אבל אז היא רק צוחקת.
אני מביטה בה בבילבול, מרגישה אי נוחות.
"זה מסביר הכל!" היא צוחקת, "חשבתי שאת גנבת או משהו. אל תידאגי יקירתי, כמובן שתוכלי לשלם במזומן."
אני נושמת נשימה עמוקה, מתאמצת לא לבכות בהקלה.
אני מוציאה שטרות, משלמת לה, ועולה לחדר.
אני טורקת את הדלת אחריי.
אם היו אכסניות יותר זולות באזור שהייתי מוצאת בין רגע, הייתי הולכת אליהן.
אבל מכיוון שלא בדיוק היה לי זמן, נאלצתי לבחור מלון רנדומלי שהופיע ברשת בלי יותר מדי בעיות בניסיון למצוא אכסניה קרובה.
אני נאנחת, עוד שעה התחרות עומדת להתחיל ואני עוד לא מוכנה.
אני נכנסת להתקלח, ומנקה את עצמי היטב, ואז יוצאת מהמקלחת ולובשת בגדים נקיים.
אני לוקחת את התיק עם בגדי המירוצים והקסדה, ויוצאת לבחוץ.
אני מתלבשת בשירותים הציבוריים שהמקום ריק, ולא במלון כדי שלא יראו אותי יוצאת ממנו כהיילי.
אני יוצאת מהתא בשקט, בודקת שאף אחד לא ראה אותי ומתגנבת לאורך לרחוב, עד שאני מגיעה לאולם ענק,עצום במימדיו, שלידו ניצב אצטדיון. אצטדיון למרוץ מכוניות.
אני נושמת נשימה עמוקה. הגיע הזמן.
זה המקום. פה, תהיה התחרות.
אני צועדת צעד קדימה.
"נקווה שאני לא אסיים בגלל זה בכלא," אני ממלמלת ברטינה, וצועדת לעבר עתידי החדש.