עד שאין יותר לאן

part 1

אני פוסעת בדממה מחרישת אזניים, בדרכי לחנות הסמוכה. חורף, קור, שלוליות שנותרו מהמטר העז האחרון, בציפיה להתמלא בעוד מספר רגעים.

מזג האוויר אפור וקודר, וביום כזה רוב האנשים מעדיפים להישאר בבית, אבל אני דווקא יוצאת אל האוויר הפתוח, נושמת מלוא ראותיי את האוויר הנקי רווי ריח חדש ורענן של גשם ו- מתמלאת במחשבות.

אני שמה לב כיצד אני בדרכי לגרשם מעל פניי כמתוך הרגל, ומחליטה שדי. מספיק. אני חייבת את זה לעצמי. אני לא יכולה להמשיך ככה, מתעלמת מהכאב ומטאטאת אותו תחת השטיח. אין בפנים כבר מקום - עוד רגע והכול יתפרץ, ייפלט החוצה בברירת המחדל- וייקח אותי איתו. אני חייבת. פשוט חייבת. הגיע הזמן לחפור בפנים, בתוך הפצעים הכי עמוקים, ולהוציא מהם את הטעם הרע.