את הדלת השניה אני פותחת לבד, ומגלה חדר ריק. הקירות לבנים, ומכוסים במגירות רבות.
אני פותחת אחת מהן ומוציאה אחד מאלבומי התמונות הרבים שנמצאים שם.
תמונה אחר תמונה אני מדפדפת בעצב, נזכרת בכל הרגעים שבהם הרגשתי כה בודדה. רגעים שבהם ישבתי מאזינה למוזיקה שקטה, מביטה בנוף החולף במהירות על פניי מהחלון.
זיכרונות שבהם הייתי מוקפת אנשים רבים, ובכל זאת הייתי לבד.
הפעמים שהייתי שונה ומוזרה, לא מקובלת ודחויה.
אני מוסיפה אותם בדמעות לרשימה ויוצאת מחדר הריק מרוב בדידות.
YOU ARE READING
עד שאין יותר לאן
Poetryקטע אמיתי שכתבתי על עצמי, אחרי כמה דברים שקרו לי... קריאה מהנה (?!)
