הדלת הבאה מזמינה באופן חשוד, ואני פותחת אותה בהיסוס. שניה לפני שאני מניחה את רגלי בחדר אני פולטת צעקה. כל רצפת החדר מכוסה שברי זכוכית אדומים כדם, וקולות עייפים מהדהדים אליי מכל כיוון.
אני כמעט נסוגה ונזכרת בהבטחה שלי לעצמי.
בזהירות אני פוסעת פנימה, מנחשת כבר מהי תכולתו של החדר.
מכל שבר זכוכית משתקף אליי אירוע אחר, ואני מביטה בעצמי פעם אחר פעם ברגעי ייאוש כואבים, שומעת את הבכי העייף והמתוסכל שנפלט אחרי רגעים ארוכים שבו נשאר כל הכאב טמון בפנים.
אני חווה מחדש כל חומה ולבנה שבניתי בחומות ההגנה של ליבי, מביטה במסכה התמידית על פניי בשעת פעולה.
אני מרגישה שאני רוצה לקרוס מטה אבל משהו בי שולח לי יד ומרים אותי. אני כותבת ביד רועדת מילה אחת ויוצאת, נחתכת ברגליי, מהחדר.
YOU ARE READING
עד שאין יותר לאן
Poetryקטע אמיתי שכתבתי על עצמי, אחרי כמה דברים שקרו לי... קריאה מהנה (?!)
