עד שאין יותר לאן

part 5

אני מביטה בסוף המסדרון בחלל שחור עמוק, חסר דלת, ופוסעת לשם בעוד הלב טרם פסק להשתולל בקרבי ממראות החדר הקודם.

אני מתקדמת פנימה, שוקעת אט אט יותר ויותר בחשכה, כשלפתע אני רואה אותו.

אני נופלת.

אני צועקת.

אני בוכה.

אני שותקת וצורחת ובורחת וקורסת ודומעת וקופאת. הכול סביבי מתערבל ואני מרגישה איך הדבר שם בתוך חזי נמחץ ונמחק ונשבר לאלפי ומיליוני חלקים. אני מנסה לברוח ומבינה שאין לי לאן. כועסת על עצמי שגררתי עצמי לכאן ועם זאת שמחה שמצאתי בשבילו זמן.

אני פוקחת עיניים ומולי מחייך הוא ניצב. אני מחייכת אליו חיוך רטוב מדמעות ומושיטה לו יד.

יפה שלי.. אוי כמה התגעגעתי... איפה אתה? דאגתי להכין אתמול מרק, שיחמם אותך כשתחזור הבייתה, אבל לא חזרת.

קניתי לך את הספר החדש, אך כנראה לעולם לא תזכה לעיין בדפיו.

בוא אליי אהבה שלי. הנה, תפוס לי ביד.

למה אתה לא עונה? בוא, בוא איתי.

בבקשה, בוא הבייתה.

בבקשה תחזור.

והוא ממשיך לשתוק, ולא אומר מילה.

ואני ממשיכה לצעוק, אבל כנראה אין מי שישמע.

אני רואה סדק לבן נפער אט אט בעלטה השחורה ויוצאת דרכו מנופפת באהבה.

עוד חידה לא פתורה.

עוד אהבה שנגדעה באיבי איבה.

אני מרכינה ראש ומביטה במילותיי על המחברת. כאן אין מה לכתוב. כאן קיימת רק תשובה אחת ויחידה.

אני מביטה במילה האחרונה שכתבתי בחדר השבור ביד רועדת.

אמונה.