התחלתי לשמוע ארקטיק מאנקיז ואני מכורה תהרגו אותי--------------------------------------------------
נ.מ. זואי
אני יושבת על החוף, לא בדיוק יודעת למה, אבל משהו בזה מרגיע.
אנחנו אמורים לצאת בעוד שעה.
בעוד שעה אחת החברים הכי טובים שלי ואני (והקראש של אחת מהם) נעופף לנו בשמיים על דרקון ענקי מארד, נאכל גבינה, ונציל את העולם.
ולחשוב שאני התלוננתי שהחיים שלי משעממים.
אנחנו אמורים להגיע למקום שנקרא רומא החדשה, למצוא את הסבא של אליסון, היא אמורה ללמוד איך להפוך לחיות (כמו הבלוני חיות? נו, האלה עם הליצנים, לא משנה) ואז אנחנו נצטרך להגיע לאתונה, ואיכשהו להביס איזה כהן ושני הילדים שלו שכועסים על אתנה, ולהציל את העולם.
ואת כל זה אנחנו צריכים לעשות בפחות מחודש.
כאילו, סבא שלי והחברים שלו עשו את זה בכמה ימים הרבה פעמים, אבל אנחנו לא סבא שלי והחברים שלו!
אנחנו סתם חבורה של ילדים שלא יודעים כלום מהחיים שלהם, ונולדו רק בגלל שאיזו נבואה דבילית אמרה.
סעמק, להרגיע זואי, תרגעי חתיכת כלבה עצבנית, רוגע.
אני מביטה בגלים מתנפצים על החוף ועוצמת את העיניים.
רוגעעעעעע
רוגעעעעעעעעעעעעעעעעעע
תרגעייייייייי
רוגעעעעעעעעעעעעעע
פאק, אני עוד ארדם.
"היי" אני שומעת קול לא מוכר לידי, אבל עדיין לא פותחת את העיניים.
לא מספיק אכפת לי כדי שאני אפתח את העיניים.
למרות שאני חושבת שבעל הקול המסתורי לא יודע שהעיניים שלי נעצמות, מפני שאני מרכיבה את משקפי השמש שלי.
נו טוב, "העיניים שלי עצומות, אני מתעלמת ממך" אני אומרת, ואז שומעת את הצחוק הכי מדהים שאי פעם שמעתי.
אני מתחילה לצחוק. הצחוק הזה.
הצחוק הזה יותר מצחיק מכל בדיחה שקיימת.
אני פוקחת את העיניים ומצמידה גוף לצחוק הזה.
היא יותר גבוהה ממני, שערה שחור כמו הנשמה של גברת נוריס, היא מרכיבה זוג משקפי ראייה, לובשת חולצת מחנה כתומה וג'ינס קצר, והעיניים שלה כחולות ויפהפיות.
הרגליים שלה יחפות ופגיון תחוב בחגורת מכנסיה.
"לא קר לך?" אני שואלת
היא שוב צוחקת ומתיישבת לידי.
"ג'ס" היא אומרת לי ומושיטה את ידה.
אני מגלגלת עיניים ואז נזכרת שהיא לא יכולה לראות את זה. "זואי, ואני מגלגלת עיניים"
היא צוחקת ושואלת למה אני לא מורידה את המשקפיים.
אני לא עונה.
אנחנו יושבות בשתיקה זמן מה, ואז ג'ון מגיע.
הוא אומר שאנחנו צריכים לצאת.
אני אומרת לו שאני מיד אצטרף.
אני מורידה את משקפי השמש ומסתכלת על ג'ס.
"אני ממילא הולכת למות שם, אז למה לא"
היא צוחקת, שוב, ואני מנופפת לה לשלום.
-----------------------------------------------------------------
אין לי מה לכתוב פה!
אני עדיין צריכה שם לפאנפיק הזה אוף
YOU ARE READING
פאנפיק פג חסר השם שלי
Fanfiction*גמור* יום אחד, ביום ההולדת ה-14 שלהם, חמישה ילדים, החברים הכי טובים (כן, כולם נולדו באותו יום) מגלים שהם אחים. טוב, חצי אחים. הם פוגשים בקייל, והוא מלווה אותם למחנה מיוחד של ילדים מיוחדים כמוהם, ומהנקודה הזו חייהם עומדים להשתנות מקצה אחד לקצה השני...