פאנפיק פג חסר השם שלי

פרק 4

זה שיר ככ פאקינג מדהים 😌
———

נ.מ. טום

"פאק פאק פאק פאק פאק" אני אומר בבהלה, מאיץ באחי התאום ללכת מהר יותר "אלי הולכת להרוג אותנו".
ניק מצחקק ומגיע בריצה קלה אליי, מדביק אותי בקלות.
אני חושב שמבין שנינו, היה יותר סביר לנחש שאני אהיה זה שיצא מהארון.
ניק ספורטיבי יותר, הוא משחק כדורגל וכדורסל, הוא בכושר, והוא כל מה שהחברה שלנו הייתה מצפה מ'סטרייט' להיות.
אני, לעומתו, מעדיף לצייר ולשמוע קאברים של מוזיקה קלאסית- נו, כשאנשים מוכשרים ביותר לוקחים שירים ועושים להם קאברים קלאסיים, בעזרת צ'לו, כינור, פסנתר, ועוד שיט כזה.
האהובים עליי הם הקאברים של הצ'לו. (ה.כ. גם עליי אחי, גם עליי).
ניק ואני נאבקים בג'ינס הצמוד בו האמא המשוגעת שלנו החליטה להלביש אותנו כשאנחנו רצים.
היא מחליטה להופיע שוב, אחרי יותר משלושה חודשים בהן לא הייתה בבית, דווקא ביום ההולדת שלנו, והיא אפילו לא זכרה שזה היום!
אני מגלגל את עיניי כשאני נזכר בבוקר, אמא הופיעה בסביבות חמש בדלת, דופקת ברעש, דורשת שנכניס אותה. ריח האלכוהול הכה באפי כשפתחתי את הדלת, וניחשתי שהיא גם מסוממת. היא מתנהגת כמו נערה לבנה ועשירה, והיא לא אף אחד מהדברים האלה- היא בת 45, שחורה, ובקושי יש לנו כסף.
לאחר מכן היא הלבישה את ניק ואותי בבגדים תואמים, חולצה לבנה של בית הספר, ג'קט ג'ינס שגנבה איפשהו, וסקיני ג'ינס צמודים יתר על המידה. הנעליים השחורות הזכירו במידה מחשידה מגפי נשים.
"טום!" אני שומע את אליסון, מנחש שהיא כבר נרגזת מהעובדה שאנחנו מאחרים.
ברגע שאנחנו נמצאים במרחק של כשני מטרים מאליסון וזואי, זואי מצחקקת.
"לפחות לא הגעתם אחרונים, או ראשונים" היא אומרת
"איפה ג'ון?" אני שואל, מבולבל- הוא בסדר כלל מגיע ראשון לארועים כמו אלה, מתרגש בדיוק כמו אליסון, טוב, לא בדיוק- אף אחד לא יכול להתרגש בדיוק כמו אליסון כשזה מגיע לדברים כאלה.
"על כמה מתערבים שהוא שוב נכנס לצרות והשתמש בקלף ה־אמא־שלי־התאבדה כדי לצאת מזה?" גיחך ניק
"על ה 5 דולר שזואי לקחה לי ונתנה לך"
"סבבה"
זואי ואליסון צחקקו. "על כמה מתערבים שניק ראה אותו בדרך מדבר עם המורה האידיוט הזה שלו?" אלי אמרה בהתחכמות, וזואי הרימה גבה לעומת ניק בהתגרות. ההומו הטרי (ה.כ. אני כותבת את זה בשתיים בלילה כשיש מחר בית ספר, תסלחו לי על הטמטום) פלט בתגובה נשיפה מובסת, מוכיח לחבריו שאליסון צדקה.
"או!" קראה אלי "סוף סוף!"
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" שאלה זואי את חברה הוותיק ביותר, שולחת יד לכיסו האחורי, מנסה להגיע לאוזניות שלה, אני מניח.
ג'ון תפס במפרק ידה, "תשמרי את הידיים שלך לעצמך גברתי הצעירה" אמר לה, מגחך, ואז "לא עשיתי את השיעורים שהמטומטם נתן לחופש, אז הוא השאיר אותי והייתי צריך לסיים אותם בכיתה" הוא ממלמל.
ניק צחק, שמח לאידו "זה לא ייראה טוב בתעודה שלך, הוא גם ככה לא סובל אותך, אין מצב שלא תכשל בספרדית השנה"
ג'ון חייך בגאווה עצמית. "אמרתי לו שכל החופש סידרתי את החדר של אמא שלי, והמטומטם נתן לי 100"
"אוי ג'וני, ג'וני, ג'וני" אני נאנח בגיחוך "אתה מודע לעובדה שהתירוץ הזה לא יעבוד לנצח, נכון?" אני שואל אותו כשאנחנו יוצאים כקבוצה משערי בית הכל-, זאת אומרת, בית הספר.
"אולי לא לנצח, אבל הוא עובד מצוין כבר ארבע שנים" הוא מחבק את כתפי, נאנח באושר.
"הצלחתי!" צעקה לפתע זואי, מרימה את ידה הימנית, מנופפת באוזניות שלה כאילו החזיקה פרס שווה, ולא אוזניות בנות 7.
ג'ון, כמובן, החל להתקדם לעברה, מוכן לנצל את העובדה שהוא מטר שמונים, ולחטוף מידה של זואי את אוזניות החוט הלבנות, אך זואי כנראה צפתה את המעשה, והחלה לרוץ, מתחמקת מהולכי רגל במיומנות ובקלילות, מנצלת את היתרונות של להיות בגובה של ילדה בכיתה ו. (ה.כ. כל הנמוכים שם בקהל, לא להעלב, אני מטר וחצי בעצמי, אז מותר לי לצחוק עלינו. כבר אמרתי שבטעות עשיתי את זואי ממש דומה לי.)
ג'ון מיד דלק אחריה, נחוש בדעתו להחזיר לעצמו את השלל.
אליסון נאנחה בייאוש לצידי, ממלמלת "למה הכל לא יכול פשוט ללכת לפי התוכנית"
אני צוחק ומחבק אותה אליי בעידוד "אנחנו בחיים לא נעזוב אותך!-" אני מתחיל בדרמטיות, אבל אז שומע את ניק צועק "גלידה!", ושנינו רצים אל עבר דוכן הגלידה הזמני שהקימו ברחוב, משאירים את אליסון מאחור.

—————-
אין לי מה לכתוב פה 😌
מה דעתכם?