אגדת השמש

פרק 13

אנחנו הולכים חבוקים למכוניתו, ג'יפ קטן כחול .

מיד כשאני נכנסת למכונית אני מדליקה רדיו. "Dear Future Self" של פול אאוט בוי מתנגן ומכניס אותי לאווירה כייפית ורגועה. למרות שאנחנו במרדף אני משתדלת להישאר אופטימית ושמחה.

אנחנו מתחילים לנסוע, ג'קסון נוהג ביד אחת ואוחז בידי בשניה ואני פשוט נהנית מהנוף, ולא רק זה שנשקף מהחלון...

יש לג'קסון את היכולת ללבוש את הבגדים הכי פשוטים וזרוקים ועדיין להיראות כל כך מושך וחתיך. הוא לובש ג'ינס משופשף וקפוצ'ון כחול כהה פשוט שיושבים עליו מושלם. יש לו קצת כתמי דם בחזית הסוודר, היד שלו חבושה בתחבושת אלסטית ופלסטר גדול מודבק למצחו. הוא עדיין נראה טוב. אני מוצאת שאני בוהה בו יותר ויותר ולא מאמינה שהוא שלי, ואני שלו.

"מה?" ג'קסון קולט את מבטי ומסתכל עלי מובך וקצת חושש.

"סתם... פשוט חשבתי עלינו."

הוא מיד מחייך. "מה חשבת עלינו?"

"על איך הכל קרה במקרה. ואם כל זה לא היה קורה, לא היה לי אותך. ואני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם החיים."

"היית מתמודדת עם ראש מורם. איתי או בלעדיי. כי זו מי שאת. את האדם הכי חזק ואמיץ שפגשתי בחיים שלי. את יודעת, באותו לילה, כשראיתי אותך נלחמת עם האיש המסתורי, היית מצפה שאפחד ממך, או מכך שאת מבעירה אש מכפות הידיים שלך, אבל כל מה שחשבתי באותם רגעים היה 'לעזאזל, איזה קשוחה. אני חייב שהיא תהיה שלי'."

הגילוי מפזר חום בכל חלקי גופי. "בכל זאת, אני גרסה יותר טובה של עצמי כשאני איתך. ואם כבר אנחנו מתוודים, מאז שאנחנו ביחד בהיסטוריה,זה השיעור היחיד שאני מצפה אליו בקוצר רוח..."

"אני יודע," הוא לוחש אלי עם חצי חיוך על השפתיים וניצוץ בעינייו.

עיניי נפערו. "מה? ידעת כל הזמן? איך?" אני מרגישה את לחיי מתחממות בבושה.

"רק בשיעור הזה היה נראה שאת באמת חיה. כשהייתי רואה אותך במסדרון בשאר היום, מבלי שהיית רואה אותי, היית כבויה. אהבתי לראות את האור ניצת בעיניים שלך כל פעם שהסתכלתי עלייך."

"לא ידעתי ששמת לב..." מלמלתי. כל הזמן הזה, שחשבתי שאני בלתי נראית ולא חשובה לאף אחד, ג'קסון ראה אותי? עקב אחרי במסדרון? איך יכולתי לפספס את זה.

"לא רק ששמתי לב, גם רציתי לעשות יותר מזה. אבל בכל פעם שהשיחה בינינו התפתחה ליותר משלום ידידותי, את התקפלת אחורה. אז הנחתי שאת לא מעוניינת.."

נזכרתי בשיחות המוחמצות והתכווצתי. "כמעט אחרי כל שיחה כזו הייתי צריכה להילחם בעצמי כדי לעצור את הדמעות." אני מתוודה שוב.

"איזה מזל שאת לא תבכי בגללי אפילו לא פעם אחת נוספת," הוא אומר קצת בבדיחות והרבה ברצינות. "רציתי לדבר איתך על עניין חשוב." הוא מרצין בבת אחת.