הרעשים נרגעו ותהיתי איפה לעזאזל השניים האחרים כשצריך אותם
מקור אור זר גרם לצללית משונה להופיע על קיר המטבח,הצללית הייתה של חתיך מס' 1 אפשר לומר כך לפחות מפני שצלליתו התעוותה בצורה משונה והצמיחה קרניים.
הבטתי בפה פתוח ועיניים פעורות על ראשו,לא,שום קרניים.
"ל-לויאל? א-אתה שם?" מלמל כאילו לא יכל לראות כלל וחיפש עבורי אבל...אני רואה בבירור איך יתכן? הוא משתה בי?
"ברור אני כאן! אתה לא רואה?!" אמרתי בזעם מסויים "ל-לא" מלמל והרגשתי את ידיו על פניי
"כן אני כאן" אמרתי בטון מיואש והורדתי את ידיו הקרות מפני,מבחין בתנועה החדה שעשה כשהבין היכן ידיו נחו ממש לפני שניה.
"אתה כאן?" שאל שוב,קולו היה צרוד יותר.
"אמרתי לך הרגע שכן!" הרמתי את קולי "ז-זה לא ה-הייתי אני!" לחש,הרעד נשמע היטב בקולו,
"מ-מה?" גמגמתי בחוסר הבנה,גופי התחיל לפעול לבדו,כאילו והלך לכיוון...לכיוון הילד? מה?! למה?!
האור התגבר והצללית נעשתה ברורה יותר.
"אתה שומע אותי?" אמר הקול ששמעתי בחדר המדרגות.
נכון! הוא הסיבה שאני כאן!
"היי אתה!" אמרתי בזעם "מה לעזאזל קורה כאן?! למה כל זה קרה?! למה אמרת לי להגיע לכאן?! בשביל זה?! אני מצפה לתשובות!!" קראתי בקול נחוש וכעוס.
"מ-מונדאיי?? ז-זה אתה?!" שאל הילד ההוא למולי,כאילו והבין סוף סוף באיזו סיטואציה הוא נמצא.
"מונדאיי?" חזרתי אחרי דבריו.
"כ-כן! ה-הוא!-" אמר אך קפא. הרמתי גבתי בחוסר פיענוח מצב מוחלט.
"מי אני? מה אני עושה כאן? למה לעזאזל אני מתערבב עם פשוטי עם כאלו?! אני רוצה הביתה!!" התחלתי בתלונותיי.
"כבר אגשים את משאלותייך יפיוף" אמר הקול הנחשי כאילו והתגרה בי
"היי ילד! מה אמרת קודם? לפני כל זה?" שאלתי,אולי לחזור על מה שאמר יפסיק את מה שהולך כאן!
"א-אני?" מלמל "כן כן חתיכי,דבר,אין לי את כל היום" אמרתי ממהר.
"ק-קאיטו" אמר בקצרה,על פניו מרוך חיוך ילדותי רך,נאנחתי.
"קאיטו! קאיטו!" התחלתי לקרוא,למה זה לא עובד? אולי הוא צריך לומר את זה?
"קראת לי יפיוף?" אמר הקול המחוכם ההוא משום מקום וגרם לי לצעוק בבהלה ולהבהיל את הילדון למולי גם.
"מי אתה לעזאזל?!" אמרתי מתנשף ואוחז בחזי הפועם בחוזקה.
"קאיטו,כמו שאמרת" הסביר את עצמו.
"אז...קוראים לך קאיטו?" שאלתי
"כן!" אמר עם להט בקולו הרך אך חד כסכין. "מספיק דיבורים! אנחנו צריכים לדבר בנינו,שאלות אחר כך!" אמר קול נוסף,צרוד יותר,עמוק יותר.
"ואתה?" שאלתי "הא?" "איך קוראים לך?"
"קוראים לו מונדאיי!" אמר בצהלה זהוב השער למולי,כמו כלבלב שפגש בבעליו.
"מה שהוא אמר" השיב הקול.
"מי אתם?" שאלתי בקצרה "או שאשאל מה אתם?"
"שדים" אמר בקצרה "שדים?!" אמר בבהלה אפור העיניים "כן" ענה הקול מונדאיי.
"איפה אתם בדיוק?" שאלתי ונראה שהילד הגבוה להפליא שהתחיל את זה לא מבין כל כך איפה התייצב.
"בתוככם" ענה קאיטו. "השדים שבתוכנו? מצחיק" הגבתי בהתחכמות.
"לא בדיוק...סיפרו לך פעם על קללות עתיקות?"
YOU ARE READING
Non Human-לא אנושי
Horror"מ-מה אני? מ-מה לעזאזל?! ל-לא יכול להיות ש-שאני כ-כמוהם!" אמרתי נתקף פניקה "אתה לא בדיוק במצב של להכחיש" אמר מונדאיי בקולו הצרוד והאפל "ל-לא! ל-לא יכול להיות!" קראתי ואחזתי בשערותיי הזהובות בחוזקה, כמעט ותולש אותן ממקומן. "א-אני מפלצת!" אמרתי בקו...
