שטפתי את הכלים אחרי שהארוחה הסתיימה,שלושת הבחורים המבולבלים האלה יושבים על ספה,האחד מתלהב ושואל את זה שנגעל מהמקום הנחות בו יושב שאלות בעוד שאחר מביט עליו במבט חושד וזועם.
"ס-סיימתי ל-לשטוף" הצהרתי מתקדם בחיוך לאזור המדובר. "אמרתי לך שאתה לא חייב" אמר צ'ארלי במבט רך ותומך בעוד ששייד נראה כאילו לא סומך על אף אחד בחדר.
"אז מה עושים?" שאל צ'ארלי כשניסה להחיות את האווירה המתה. "אני יודע! מה דעתכם שנשחק אמת או חובה?" אמר בהתלהבות כילד בן חמש לפחות.
"מה אתה ילד?!" אמר שחור השער בטון תוקפני "אני אסרב" מלמל גם האורח במבט מתנשא בעיניו.
"קדימה! יהיה כיף!!" אמר וקיפץ במקומו. צ'ארלי התרומם מהספה ודילג לעבר המקרר הביתי,שולף מתוכו בקבוק מרתיע של בירה קרה.
"אל דאגה,אנחנו לא הולכים לשתות ממנו...רק לסובב אותו"
הסביר ונשמתי לרוחה. מאז ומתמיד נרתעתי מאלכוהול,כמו טראומה שכזו, בקבוקים תמיד עיטרו את חדר הסלון בביתי וצחוקה המתגלגל של דודתי בהשראה מהנוזל המר. הכל היה כל כך מצמרר עבורי,התחושות של לעבור עם מטאטא בחדר ההוא כשהטלוויזיה פועלת עם ווליום מחריש אוזניים,דודתי לא מפסיקה לצחוק והדבר האחרון שארצה יהיה שתפסיק,כי אם כן,יהיה זה כי תחטוף את מקל המטאטא ותכה בי מפני שהאלכוהול מערפל את שיפוטה ובניגוד לפעמים בהן הכתה אותי כי טעיתי כשהייתה בהכרה,תוכל גם להכות אותי סתם כי יתחשק לה.
"אני מסובב ראשון...אני מניח שאתם יודעים איך לשחק" זימר לו ולויאל עיוות פניו בצורה מבולבלת.
"א-איך משחקים?" שאל בחוסר הבנה. כל הראשים הופנו אליו וגבות הורמו לתקרה. "אתה לא יודע איך משחקים?" שאל חום היער בפליאה וההוא הנהן.
היה נראה ששייד היה משועשע ממשהו מפניו ששפתיו נמתחו לחיוך ענקי,אך חיוך ערמומי,כאילו פענח משהו.
"אז ככה," התחיל להסביר את המשחק הישן,מסביר כאילו והיה מורה למשחקי חברה.
_ _ _ _
אני חושב שהצוואר שלי נשבר,כמות הפעמים שהנהנתי היום כאות להבנה עולה על מליון.
ה"הארלי" הזה לא שותק מה? למה בכלל באתי לכאן?! למה זה מועיל?! שעות של הסבר על משחק הזוי כזה בשם "אמת או חובה" שהנודניק הזה רוצה לשחק כאילו הוא בן שבע
"הבנת?" אמר בקול צוהל והתלהבות ילדותית שכזו "הו ברור" מלמלתי בטון משועמם וגלגלתי עיני.
הסטתי מבטי והבחנתי בבחור החשדן ההוא שישב כל הערב במבטים בוחנים. החזרתי לו מבט מתגרה וההוא צמצם עיניו לעברי.
"אני אלך להביא בקבוק!" הצהיר ונאנחתי בייאוש,מיד לפני שהתרומם נעמד החתיך ההוא במבט נחוש שמשך את תשומת ליבי.
"א-אני אלך ל-להביא בקבוק!" גמגם "ל-לויאל,ת-תרצה להביא א-איתי חטיפים?" שאל ועם מבטו היה אפשר להבין שיש מעבר לבקשה הפשוטה הזו.
"שיהיה" מלמלתי כאילו לא עניין אותי הדבר למרות שבמציאות לחלוטין רציתי לדעת מה רצה,הייתי מסוקרן,או שזה בגלל שהוא היה לגמרי הטעם שלי.
"אז...איפה החטיפים עליהם דיברת?" שאלתי בטון משועמם כשהגענו סוף סוף אל אזור המטבח.
"ל-לויאל" הוא פנה,סובבתי את ראשי אליו,מרים גבתי כשהוא נעמד במרכז המטבח ומבטו כאילו מרוכז.
ברקע נשמעו הצחקוקים של בחור חתיך מס' 2 וה"צ'רי" ההוא...
"י-יש לי מ-משהו לומר!" הכריז כילד קטן,כאילו ועזר אומץ לדבר מול הוריו השיפוטיים. "כן?" זירזתי אותו במבט מתנשא. "ק-קאיטו!" קרא בקול והטיתי את ראשי בבלבול
"מ-מה?" מלמלתי. שניה לאחר מכן כל האורות כבו,רעשי ווילונות נסגרים מנורות מתנפצות ורוחות פרצים סררו ברחבי הדירה הזו,ראשי נע לצדדים בבהלה,
מה לעזאזל קורה כאן?!
YOU ARE READING
Non Human-לא אנושי
Terror"מ-מה אני? מ-מה לעזאזל?! ל-לא יכול להיות ש-שאני כ-כמוהם!" אמרתי נתקף פניקה "אתה לא בדיוק במצב של להכחיש" אמר מונדאיי בקולו הצרוד והאפל "ל-לא! ל-לא יכול להיות!" קראתי ואחזתי בשערותיי הזהובות בחוזקה, כמעט ותולש אותן ממקומן. "א-אני מפלצת!" אמרתי בקו...
