Non Human-לא אנושי

פרק 1:

בוקר,השמש זורחת והציפורים מצייצות,נכון?

טוב לא בעיר הזו,נתחיל מחדש...

בוקר,השמש מסתתרת מאחורי עננים כבדים ואפורים אך עדיין מעירה את השמיים.

הציפורים חולות ולא קוראות בציוצי שמחה בניגוד לציפורים בערים אחרות.

אנשים בקושי מהלכים ברחוב ואם כן הם דומים מאוד לזומבים וניתן להתבלבל ולחשוב שהם כבר פלשו לכדור הארץ...

הרחוב שקט והדבר היחידי שנשמע הוא רעשי המכוניות הישנות והגוססות שעוברות בכביש השבור שלמול דלת ביתי.

הדבר הנחמד שאולי מכניס חיים לעיר הזו הוא הצמחייה הירוקה שיש כאן,בהתחשב בעובדה שאין הרבה אנשים שמזהמים כאן כי הרי כולם קרובים לגיל 70 מלבדי ומלבד הנערים האחרים שלומדים יחד איתי בבית הספר ההרוס שנמצא במרכז העיר,

שם פחות או יותר אפשר לחוש בכך שחיים שם אנשים ואני מדגיש-חיים.

התעוררתי פשטתי את הסמיכה שכיסתה אותי והגנה עליי מהקור המקפיא שיש בלילה באזור הזה.

הורדתי את רגלי לרצפה ומיד חטפתי צמרמורת לעורכו של עמוד שידרתי,אבני הרצפה שצבען היה שמנת עכור ממש בלאו את הקור של הסתיו שהחליט לסלק את הקיץ.

הלכתי כשבכל צעד אני מצתמרר יותר,כל הדרך לנעלי הבית שלי

ואיזו הקלה הרגשתי כשהנחתי את כפות רגלי בתוך נעלי הבית החמימות.

פתחתי את הארון והוצאתי מתוכו מכנס,חולצה,בוקסר,מגבת,גרביים,לקחתי איתי גם את האפודה של בית הספר.

מבט קצר לשעון המורא 6:11,יש עוד זמן...

הלכתי בצעדי שיכור לעבר המקלחת,מעיף מבט קטן לעבר דלת העץ העתיקה שאליה אסור לי להתקרב לפני השעה 7:00 בדיוק,ממשיך ללכת למקלחת.

באטיות מורטת עצבים פשטתי את בגדי השינה המלוכלכים שלי והכנסתי אותם לסל הכביסה,מבחין בסדין מוכתם,אכבס את כל זה כשאחזור מהלימודים.

נכנסתי לתוך המקלחון ופתחתי את זרם המים,נותן לחום להעסיק את מחשבותיי,לא מתמהמה ומיד מסיים את המקלחת בזריזות.

צחצחתי שיניים,סירקתי את שערי והתלבשתי,מניח לגופי את האפודה ונעליים שחורות לרגלי.

התקדמתי לשלב הבא ביום המשעמם שלי,הכנתי ארוחת בוקר לשניים.

פתחתי את המקרר ובמקצועיות שלפתי זוג ביצים,מלפפון,עגבנייה,חסה,פרוסות לחם וגבינה בנוסף מוציא את קערת רסק העגבניות שהכנתי אתמול בערב.

מרחתי במקצועיות את הרסק על שתי פרוסות לחם בעזרת סכין מטבח לא חותכת במיוחד בעלת ידית עץ ישנה ורופפת.