נכדיו של הלורד וולדמורט

פרק חמישה עשר ובו אני אדחוף דמות נוספת ולא קשורה

יאיי הנה עוד פרק והיום אני אכניס דמות נוספת מגניבובה שהיא או חצויה או לא חצויה עדיין לא החלטתי.

-------------------------------------------------------------------------------

נ.מ. אנג'ל

ברחתי מהבית בפעם השלישית בחודש האחרון. אחת בלילה! איך הם כבר ערים ועשר ניידות משטרה אחרי?! לעזעזל!

רצתי לכיוון אקראי והגעתי לתחנת רכבת, רצתי והסתכלתי אחורה שלושה שוטרים היו אחרי ולפחות חמישה מהשומרי ראש של אבא. לעזעזל!!!!

רגע מה? לפני שנייה רצתי בתחנת רכבת הומה ועכשיו אני בתחנה שוממת מוקפת ביער?!

נאנחתי והתחלתי להתקדם לכיוון אקראי בתקווה למצוא איפה אני ולברוח מהשוטרים והשומרי ראש.

תיקון לעצמי אם יתפסו אותי, לא לברוח בג'ינס, חולצה וג'קט עור שחורים ולנעול נעליים יותר נוחות מהמגפיים הצבאיות.

כבר שנה שמשהו לא בסדר. 

אמא מתה או ברחה או משהו אבא לא מוכן לדבר עליה ועכשיו הוא התחתן מחדש עם רוזנת מגעילה.

אז ברחתי. בפעם הראשונה הצלחתי במשך שלושה ימים לא להיתפס ואז השתמשתי בכרטיס אשראי ואיתרו אותי.

בפעם השנייה הצלחתי במשך יום אחד כי לא הבאתי כסף ומהר מאוד מצאו אותי כי לא התקדמתי הרבה.

הפעם אני חושבת שהתקינו עלי מכשיר מעקב או משהו כי מצאו אותי בשניות.

רצתי ליער בלי מחשבה שניה בודקת את הבגדים שלי ואת הנעליים הצבאיות

בסוף מצאתי את המכשיר בעגיל שלי, מתנה מאמא שלי, אבא שלי הביא לי אותה ליום ההולדת לפני שנה עם מכתב בכתב יד יפיפה ועגול.

'את שונה ולא תוכלי תמיד להשתלב אבל אני מבטיחה שאני תמיד מאחורייך' 

זה מה שהיה כתוב שם. שמרתי על המכתב הזה איתי כול הזמן. ועל העגילים. ושם זה היה, עגול, שחור ועוקב אחרי.  ריסקתי את זה בעזרת הסוליה הכבדה של הנעליים שלי וחזרתי ללכת מחברת את העגיל הימני חזרה לאוזן.

הלכתי במשך חצי שעה ואז ראיתי דבר מאוד לא הגיוני. מצמצתי פעמיים וצבטתי את היד שלי. זה לא נעלם. כמו במיתוסים שקראתי עליהם! קנטאור! אמיתי!

כן בטח והוא גם יגיד לי שלום וישאל אותי מה אני עושה פה.

-"שלום לך בת חווה, מה הם מעשייך כאן? את לא נראית קוסמת אך גם אינך בת חווה רגילה" אוקיי השתגעתי סופית.

"אני אנג'ל ואני השתגעתי אני חושבת שאני צריכה ללכת לאיזשהו מוסד סגור ולקבל סמים" אמרתי כאילו זה הגיוני לגמרי ותכננתי מה יקרה עכשיו. תמיד ראיתי דברים מוזרים, מפלצות, פגעסוסים אבל רק בחטף ותמיד שבאתי להביט מבט שני הם נעלמו. תמיד הנחתי שזה רק הדמיון שלי. כמו החלומות שלי הם לא הגיוניים ומציאותיים.