אהבה במחנצ

פרק תשיעי

נ.מ: רוני
הלכתי עם קייל, מדברת איתו בחיוך ומידי פעם מסתכלת מסביב לראות אם הגענו אל הים. כעבור כמה זמן קייל נעצר, ונעצרתי איתו. הסתובבתי לראות אם ליס מאחורינו, והיא באמת הייתה מאחורינו. "אז......מה עכשיו?" הסתכלתי על הים הנוצץ בצבע טורקיז. "אני מניח ש....נחכה?" "נחכה?" ליס נעמדה מולינו "נחכה למה? ברצינות, חשבתי שלא תהיה כזה טיפש" היא אמרה ונימת בוז נשמעה בקולה "ליס! הוא לא טיפש!" גוננתי על קייל, והוא הסתכל עלי במבט אסיר תודה "כן מה שתגידי" היא התחילה ללכת ושתקה. נאנחתי והלכתי אחריה, וקייל הלך לידי "אתן רעבות?" שאל קייל לאחר כמה דקות "כן!" אמרתי מיד. "לא" אמרה ליס אחרי כמה רגעים של שתיקה. התקרבנו יותר אל הים וראינו דמות שחורה, מטושטשת במקצת, שמחזיקה במשהו שנדמה כמו קילשון. ליס התחילה לרוץ ואז נעצרה בפתאומיות. אני וקייל רצנו אליה ונעצרנו לצידה. מולינו עמד איש, שהחזיק קילשון. הקילשון של פוסידון. הקילשון שבגללו יצאנו למסע. שיערו של האיש היה שחור וקצוץ בתספורת צבאית, עורו היה כהה ועיניו היו ירוקות כהות, ונצצו ברוע. חיוכו הרחב לא הגיע לעיניו, ונראה מרושע. הוא היה לבוש בחליפה יוקרתית, והחזיק את הקילשון לצד גופו. "אני רואה שהגעתם. מהר מהמצופה, אני חייב להגיד" קולו של האיש היה עמוק ומצמרר. תפסתי בידו של קייל במהירות. "המ....בדיוק כמו שאמרו לי. שתי נערות ונער" הוא בחן אותנו בביקורתיות. "אחת בת האדס" הוא הצביע על ליס עם הקילשון, והיא הסתכלה עליו במבט קר "אחת בת אפרודיטה" הוא הצביע עלי ונירעדתי "ואחד בן הרמס" הוא הצביע על קייל, שהעביר את ידו בתלתליו ונראה לחוץ מאוד. הסתכלתי על הקילשון 'אני פשוט צריכה לקחת את הקילשון, ולסיים עם זה. לרוץ, לחטוף את הקילשון, לרוץ חזרה, ולחזור למחנה. זה ממש קל!' התחלתי ללכת קדימה אבל ליס עצרה אותי "לא" היא אמרה בקול שקט ותקיף "מ-מה?" גימגמתי באי הבנה "זה קל מידי. בטוח יש כאן מלכודת....המסע הזה קל מידי" היא אמרה בהגיון "אולי פשוט יש לנו מזל?" שאלתי בקול קטן והיא גיחכה "מזל? אין דבר כזה. אף פעם אין מזל" היא הסתכלה על האיש "תן לנו את הקילשון יצור" היא אמרה בקול רם והוא התחיל לצחוק "את חושבת שאת מפחידה מישהו?" הוא שאל בחיוך וצחק. ליס רטנה והתחילה ללכת "אמרתי, תן את הקילשון!!" "קדימה, קחי אותו!" הוא זרק אלינו את הקילשון. ליס רצה ותפסה את הקילשון, וחייכה חיוך קר. "יופי. עכשיו, מי אתה?" היא נעמדה שוב לצידנו "אני? הו....זה לא משהו שאת צריכה לדעת ילדונת" הוא הוציא סכין מחגורתו "מה שכן, אני צריך להביא אתכם אל הבוס. למזלי, הוא אמר רק להביא אתכם בריאים. הוא לא אמר כלום על שלמים" הוא זרק את הסכין לעברי וקפאתי במקום. לא הצלחתי לזוז. פחד מילא את כל גופי. 'זוזי טיפשה!!!! את צריכה לברוח!!!' אמר חלק ממוחי שלא היה משותק מאימה. קייל ניסה לגרור אותי מהמקום, אבל לא ממש הצליח. הרגשתי שהזמן מאט. פתאום ליס זינקה  מולי והסכין ננעצה בבטנה. ליס נפלה בחבטה ונאנקה. היה לידה דם, והסכין הייתה נעוצה בביטנה. הסתכלתי עליה באימהף וקייל התחיל לגרור אותי הצידה, שעה שליס קמה במאמץ והסתכלה בכעס על האיש. "המפף" רטן האיש והלך אל ליס "טוב, גם בך אפשר להסתפק" האיש החזיק פתאום חרב. ציפיתי שליס תפחד, אבל היא רק חייכה "נסה אותי!" היא צעקה והוציאה את הסכין מביטנה. היא דקרה את האיש בכתף וקרעה את שרוול חליפתו. הוא צרח בזעם ויצר חתך ענק בידה. הם נילחמו במשך זמן מה שהרגיש לי כמו נצח. ניסיתי לרוץ אליהם אבל הרגשתי שמשהו מחזיק אותי. לא ידעתי מה מחזיק אותי. בסופו של דבר ליס קרסה, ושכבה על האדמה, לצד רגליו של האיש, שצחק. התחלתי לצעוק ולצרוח בכעס, ובעטתי במה שהחזיק אותי. הרגשתי שהאחיזה מתרופפת והתחלתי לרוץ במהירות. הוצאתי את החרב שלי והסתערתי על האיש, צועקת בכעס. נילחמתי איתו כמה דקות ואז הוא צעק "הולכים!" ונעלם משם. התיישבתי מהר ליד ליס, מערסלת את ראשה בחיקי ובוכה. "ליס! לאלאלאלא...." קייל התיישב לידי והסתכל על ליס במבט עצוב. "את לא יכולה למות!! לא עכשיו!!" צעקתי בבכי. קיוויתי שליס תגיב, תפתח את העיניים, אבל כלום. היא נשארה לשכב, ללא תזוזה
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מיאו עוד פרקקקקקק
תהנוווווווווווו