אהבה במחנצ

פרק שניים עשר

נ.מ: עדיין רוני
פתחתי קצת את העיניים שלי, והעברתי את מבטי מסביב. ישבתי כשגבי נשען על קיר אבן קר. ידיי ורגליי היו קשורות, וצמודות לגופי. המשכתי להסתכל מסביב, מחפשת את קייל ואז רואה שהוא ישוב בדיוק כמוני, לא רחוק ממני. "קייל?" קראתי לעברו "כאן" הוא ענה בשקט "איך הגענו לפה...?" תהיתי בקול "ליס חטפה אותנו" הוא ענה כמעט מיד "מה?! זה לא יכול להיות!!-" "זה כן. ראית אותה. היא הובילה אותנו לשם, כנראה היא עילפה אותנו וקשרה אותנו, והעבירה אותנו במסע צללים לכאן" הוא אמר בהיגיון. לא רציתי להאמין לו. הרי זו ליס!- היא לא הייתה עושה את זה!!- אבל כמה רגעים אחר כך הדלת שהייתה מולינו, דלת ברזל כבדה, נפתחה, ודרכה ניכנסה לא אחרת מאשר ליס. היא חייכה כשראתה אותנו "חצויים מסכנים!" היא קראה וצחקה "ליס מה את עושה?! תשחררי אותנו!!" צעקתי, והיא הסתכלה עלי במבט קר "חה! זאת" היא החוותה על עצמה "רק תחפושת יקירתי" היא אמרה בחיוך "שמי הוא נוֹרֶלְדָה! אבל אל תקראו לי בשם הנורא הזה. תקראו לי גבירתי!" היא קראה והשתררה שתיקה "או נור" היא הוסיפה לאחר זמן קצר "בכל מקרה, יקירתי, האמת היא שהליס הזו כאן כבר כמה זמן! האמת? מאז הרכבת" חייכתי "ואני הייתי במקומה!!" היא שוב צחקה ואני הסתכלתי עליה בזעם "איפה ליס?!" צרחתי בכעס "כןכן תשתקי קודם כל, אם את לא רוצה שאני ארצח אותך" היא אמרה בשלווה וקצת קוצר רוח נישמע בקולה. השתתקתי מיד, ניבהלת. "יופי. ועכשיו, שומרים!!" היא צעקה ודרך הדלת נכנסו שני אנשים מבוגרים. הם נראו כבני 30 פלוס, שיערם היה קצוץ בתספורת צבאית, בגדיהם היו שחורים ןפשוטים, וגובהם נראה בערך איזה שני מטר. הסתכלתי עליהם כמה רגעים ואז הסתכלתי על מה שהם החזיקו. או יותר נכון, על מי שהם החזיקו. הם החזיקו בינהם את ליס, ואני רציתי לצרוח שיעזבו אותה. אבל שתקתי בכל זאת, כי פחדתי שיעשו לה משהו. הם זרקו את ליס על הרצפה מולינו, ואז יצאו מהחדר הקטן. "תהנו!" קראה האישה שהתחזתה לליס והלכה משם גם היא, סוגרת אחריה את הדלת. התקרבתי בקושי אל ליס, והסתכלתי עליה בזעזוע. ניכר שהיא לא אכלה כמה ימים. כל גופה היה זרוע פצעים וחתכים, וכמה מהם עדיין דיממו, וכמה סימני מכות היו על ידיה. הסתכלתי על קייל "ה-היא....." "כן. אבל היא בחיים כנראה" הוא ענה לי ונשמתי לרווחה. "אנחנו לא נשארים כאן." אמרתי בהחלטיות והתקרבתי במאמץ אל קייל. "תעזור לי. יש לי בכיס של המכנסיים אולר. אני לא חושבת שהם הוציאו אותו" אמרתי לו וניסיתי לשדר ביטחון. לא ידעתי אם זה הצליח, אבל מה שכן, קייל הוציא במהרה את האולר שלי מהכיס. "מה עכשיו?" הוא שאל אותי "עכשיו תחתוך את החבלים" עניתי והוא התחיל לחתוך את החבלים שקשרו אותי. כעבור זמן קצר הוא חתך את כולם ואני השתחררתי וחייכתי. לקחתי מידיו את האולר וחתכתי את החבלים שקשרו אותו, ושנינו קמנו בחיוך. קייל התחיל ללכת לעבר הדלת אבל עצרתי אותו "לא עכשיו" התיישבתי ליד ליס וניסיתי לראות מה אוכל לעשות. קרעתי קצת בד מחולצתי וחבשתי אותה ברישול. זה כל מה שהצלחתי לחשוב עליו שיכול לעזור. הרמתי אותה בקושי והיא נאנקה. נשמתי לרווחה. היא בחיים. "ר-רוני? ללכת...מכאן.." היא לחשה בקול צרוד. "כן. הולכים" אישרתי. היא שוב נפלה על הרצפה וניסתה לזחול את הקיר "ליס? מה את עושה?--" שאלתי בבהלה "מסע....צללים" היא ענתה. "לא! את חלשה מידי לזה!!" רצתי אליה וכך עשה גם קייל. היא תפסה את היד שלי ושל קייל וניבלענו בצללים. הופענו כעבור זמן קצר בניו יורק, ליד חנות בגדים, וליס התמוטטה לצידי. הרמתי אותה באנקה "בוא" אמרתי לקייל אבל הוא לא זז "קייל בוא" אמרתי שוב, והוא עדיין לא זז "קייל?!" צעקתי, ואז הוא מהר ניער את ראשו "כןכן. אני בא" התחלנו ללכת. הגענו אל הכניסה למחנה, ופתאום מישהי יצאה מהצללים מולינו "היי" אמרה בחיוך האישה שהתחזתה לליס, וחטפה אותנו. הסתכלתי עליה בבהלה. היא הסתכלה על החרב שהחזיקה, ואז עלינו. ואז, היא דקרה את קייל, בדיוק בלב.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אז כן כזה יאי עוד פרקקק