זהירות: לפרסי יש שרביט

פרק שמיני- ב'

היי משהיא העירה לי שכדי לי לרדת שורה אחרי שדמות אומרת משפט, אני לא בטוחה אם זה עדיף כמו שזה כרגע או כמו שהיא אמרה לי לעשות.
אז ניסיתי את הפרק הזה לעשות כמו שהיא הציעה.
מה אתם חושבים לשנות או להמשיך כמו קודם?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הארי
(סוף הפרק הקודם)

אני מניח את משקפי על השידה ועוצם את עיני, מקווה לישון עד הבוקר.

טוב זה לא קרה.

אני קופץ בבהלה וממצמץ בחוזקה. עיני מתרגלות אט אט לחשוך ואני רואה שאני בחדר השינה במפקדה, יחד עם רון ופרסי. אני נופל חזרה על הכרית שאני מבין ששוב זה היה רק חלום, אוחז את ראשי בין ידי ומנסה לתפוס את הנשימה. ''סדריק'' אני ממלמל בשקט, שוב ושוב. אני לוקח נשימה עמוקה ומתיישב חזרה, מוחה את דמעותי ומרכיב את משקפי. הבית שקט, אני מניח שאמצע הלילה עכשיו, שתיים שלוש. רון נושם בקול ופרסי מתהפך במיטה ומיטתו חורקת תחתיו, הסיכוי שאני ארדם שוב אפסי.

אני מסתכל על פרסי שמתהפך במיטה, הוא נראה כאילו הוא בתוך סיוט. ''ללאאא'' הוא צועק פתאום ואני קופץ במקום.
''לא. חייבת להיות עוד אפשרות. לא, לא, לא, אני לא עוזב. לא, בבקשה צ'ארלי לא.'' הוא זז מצד לצד, נלחם בשדים שלא שם. אני נושך את שפתיי, לא יודע מה לעשות. האם להעיר אותו או להשאיר אותו ככה?
זה נראה כל כך לא תקין לראות אותו ככה, שבור, פוחד. אני לא מכיר את פרסי, אבל אני יודע שזה לא תקין. הוא חזק, הוא שנון, הוא אומר בדיחות מטומטמות כל הזמן. איך זה שהוא חולם על כאלה דברים?!
מה שהוא לא חולם עליו.
אני סובל מסיוטים כמעט כל לילה מאז שסדריק מת, וזה סיוט מהלך. מה הוא ראה שהוא חולם עליו ככה?! מה עבר עליו, שהשאיר אותו כל כך מצולק. באיזה שדים הוא נאבק שם בדמיון שלו?!

אני מחליט שאני צריך להעיר אותו, אך הוא שוב מתחיל לדבר ואני נרתע לאחור.
''לוק לא. אל תעשה את זה. יש דרך אחרת.'' הוא אומר כאילו הוא מנסה להרגיע שור זועם, בקול איטי וחלש. ''לא. לא לוק, אני מתחנן, תפסיק. אל תאמר את זה. לא-א אנ-ני לא מסוג-גל. אני לא יכול אל-ל... לא, בבקשה.'' אני מניח את ידי על פי כדי לא להשמיע רעש. מה לעזאזל??

''לאאאא'' הוא צועק פתאום ומתיישב כולו מתנשף. אני מחכה רגע ומוריד את ידיי מפי, ''אתה בסדר?'' אני שואל לבסוף. הוא קופץ בבהלה למשמע קולי, ''הארי זה רק אתה'' הוא אומר בהקלה שהוא רואה אותי, קולו צרוד.
''אתה בסדר?" אני שואל שוב, ''צעקת מקודם'' אני מוסיף.
''כן, אני בסדר'' הוא אומר, ''אני בסדר.'' הוא חוזר על עצמו, גורם לדברו לאבד מאמונם. ''למה אתה ער הארי?'' הוא שואל אחרי רגע.
''סיוטים'' אני אומר בלי להרחיב.
''סיוטים'' הוא אומר בהסכמה. אחרי רגע של שתיקה הוא נעמד, אני נעמד מיד אחריו. ''לאן אתה הולך?'' אני שואל בחשד.
''אני יורד למטה לשתות. יש בעיה?'' הוא שואל בהרמת גבה.
''לא, זה בסדר. הכוסות בארון השלישי משמאל, שני מלמעלה'' אני אומר.
''תודה הארי'' הוא אומר ויוצא מהחדר.