ביום הראשון של כיתה ט נכנסתי לבית ספר, לחוצה ודי עייפה. היה לי קשה להירדם, חשבתי הרבה בלילה על מה יקרה השנה. יש לי השנה כמה מטרות, ושתיים עיקריות-אחת, להשיג חבר. אני אחת היחידות בשכבה שעוד לא התנשקה, והיחידה בחבורה של עמליה. זה לא שאני עושה הכל כי היא עשתה. חה, זה הכי לא אני. אבל זה לא כזה נעים להיות היחידה במשהו, כל דבר, ובואו נודה באמת- אני באמת צריכה מישהו שאני אוכל לסמוך עליו עכשיו. כי כמו שאמרתי קודם, עמליה היא לא אופציה.
המטרה השנייה היא לגרום לעמליה וכל השאר להפסיק להתייחס אליי כמו חרא. פעם הייתי סופגת את זה, הייתי עושה כל דבר שאמרו לי, הייתי הילדה הטובה, גם אם זה לא מצא חן בעיני. ואז, יום אחד בתחילת כיתה ז, התעוררתי על עצמי. התחלתי לפתח מודעות עצמית כלשהי, שיניתי את הסטייל שלי, לכיוון קצת אחר ממה שכל הבנות האחרות לבשו, הפסקתי להקשיב לעמליה תמיד, והכי חשוב- התחלתי להבין מה אני שווה. אני לא יכולה להרשות לעצמי שירדו עליי כל הזמן! אולי לליטל ושירה זה בסדר. ליטל ושירה הן החברות הכי טובות שלי מהמעגל של עמליה, ובגלל שאני לא בקשר עם שום חבורה אחרת יצא שהן החברות הכי טובות שלי באופן כללי. ושלא תבינו לא נכון, אנחנו לא בסטיז או משהו. אני לוקחת את המושג "הכי טובות" לכיוון של "הכי לא רעות", במקרה הזה.
בכל אופן, הפסקתי להקשיב לה תמיד, ואני לא יודעת איך היא לא הדיחה אותי מקבוצת הצבועות שלה בעצמה עד עכשיו, אבל הבטחתי לעצמי שאם היא לא עושה את זה עד ערב השנה החדשה, בסוף דצמבר, אני אתעמת איתה בעצמי. אבל אני באמת לא רוצה שזה יקרה, אין לי מספיק ביטחון לעימותים. אני מאוד מקווה שהיא תבין שאני לא רוצה את החברות הצבועות שלה, כי אני מוכנה נפשית לעזוב אותה. אני אחזור מחופשת חנוכה ליהיא חדשה, אני אשיג חברות חדשות שאני באמת אוהבת!
אז אני נכנסת לבית הספר, ממלמלת לעצמי מנטרות בתוך הראש, שאני יכולה לעשות הכל אם אני ארצה וכל השיט הזה. זה לא עוזר. מפתיע.
ברגע שנכנסתי לכיתה התנפלה עליי ליטל בצווחות. "אומייגאד! את לא מאמינה מה יונתן עשה לליה! די! את חייבת לשמוע את זה!" ידעתי שאני באמת באמת כל כך לא חייבת, אבל הקשבתי לה, לפחות העמדתי פנים, מה עוד יש לי לעשות.
פתאום שירה באה, "שמעתן שמצטרפים לכיתה שלושה תלמידים חדשים?? בן אחד אלינו, בן אחד לט'1 ובת לט'3!" אמרה בהתרגשות.
"אומייגאד!" קפצה ליטל בצווחה, ואני כמעט נפלתי מבהלה. "בן חדש לכיתה! אני מקווה שהוא חתיך.." נאנחתי. אני אף פעם לא אבין אותן, למה לצווח כל כך הרבה? כאילו, בנים חדשים והכל, יופי, אבל את אפילו לא יודעת איך הם נראים! למה סתם לפתח ציפיות?
השארתי את שירה וליטל בפתח הכיתה והלכתי למקום שאני תמיד יושבת בו, שורה רביעית, צד שמאל. המקום הכי טוב. הוצאתי את המחברת שלי והמשכתי את הציור שהתחלתי לפני כמה ימים- פו הדוב שמחזיק צנצנת דבש מלאה בדם ואוכל ממנה בכפית.
לידי התיישבה ליטל, בדיוק כמו שנה שעברה, אבל היא רק הניחה את התיק הוורוד שלה על הכיסא, אמרה לי "היי, איזה כיף שאנחנו שוב יושבות אחת ליד השנייה!" וישר רצה שוב החוצה, עמליה נכנסה לכיתה. כולם התחילו לדבר בו זמנית, מנסים להרשים אותה, אולי השנה היא תרשה להם להתקרב אליה. התקרבתי גם, מתוך נימוס, וכשעמליה הבחינה בי היא צווחה "ליקוש שלי!!", רצה אליי וחיבקה אותי.
"היי עמליה", אמרתי.
לאחר כמה דקות נשמע הצלצול, כולם התיישבו במקומות והמורה נכנסה.
YOU ARE READING
טורפת הקלפים הפרטית שלי
Romanceליהיא היא ילדה רגילה בכיתה ט, שנגררת אחרי החברה הכי טובה שלה לשעבר, עמליה. היא רוצה לצאת מהמעגל הזה, אבל צריכה בשביל זה הרבה יותר ביטחון ממה שיש לה, ואז היא פוגשת את זואי, שעוזרת לה להיות היא ולעמוד על שלה לפעמים, ובכלל, הופכת את החיים שלה לקלים הרב...
