לא מעיזים לחלום

Part 14 - אלעד

היום שאחרי,
נכון, לא עברתי את הרגשות הפיזיים שכרוכים בהפלה, נכון, אני לא מפוצץ בהורמונים כמו אישה בהריון או כרגע אחרי הריון קצר, אבל גם אני איבדתי את העובר שלי, וזה לא משנה שהוא לא גדל בתוכי.

גלי ישנה בחדר, עמדתי מחוצה לו, מחכה עד שהיא תירדם, ראיתי שהיה לה קשה, הסתכלתי ובחנתי כל נקודה בה, כל סנטימטר, היא התגלגלה במיטה כמה וכמה פעמים, ראיתי את המחשבות רצות לה בראש עד שהיא נפלה לשינה,
בחיים לא ראיתי אותה כמו שראיתי אותה מקודם, נכנסו בה רגשות שלא הכרתי, או שאולי כן אבל לא בכאלה עוצמות, כל החדר שבור ומרוסק, הזמנתי את המנקה לרגע שהיא תתעורר, אני אוציא אותה לארוחת ערב או לחוף ים, המנקה תהיה כאן וכשתסיים נחזור, אנחנו צריכים להשאיר את זה מאחורינו, היא צריכה להשאיר את זה מאחוריה, כי אני לא אתן לה להיתקע מאחור ביחד עם כל הרגשות האלה.

מה שהיא אמרה לי בחדר הכעיס אותי, גרם למליוני מחשבות לצוץ בראשי, אבל הדחקתי אותן לרגעים שם, הייתי צריך להיות שם בשבילה, היא הייתה צריכה אותי.
איך היא יכולה לחשוב בכלל שאני אעזוב אותה? זה מה שהיא חושבת עליי? זאת רמת הקשר שלנו בעיניה? זה גודל האמון שלה בי? ומה בכלל אמור להביע המשפט ״אתה כועס עליי״, הרי למה שאני אכעס בכלל? היא אשמה בזה? היא עשתה משהו או התכוונה לזה או יחלה לזה? לא, ראיתי על פנייה ברגע שהתגלתה לפנינו שלולית הדם שלא, אז איזה סיבה בעולם בדיוק יש לי לכעוס עליה?

אני אפילו לא יודע איך להניחת עליה את הפצצה שמחר אנחנו צריכים לבקר שוב בבית חולים, עם כמות השנאה שלה למקום הזה ואחרי מה שעברנו איתו ביממה האחרונה אני לא חושב שהיא תתלהב מהרעיון, אבל צריך לברר מה קרה שם, למה רופא לא ידע שהולכת להתבצע הפלה, כי הגענו אליו לפני ואולי עוד היה אפשר להציל את העובר שלנו, ולברר מה אנחנו צריכים לעשות כדי למנוע את זה להבא, שנינו לא רוצה להרגיש את זה שוב.

שמעתי קול קטן של בכי שנבע מהחדר למעלה, זאת גלי.
זינקתי מהספה ורצתי למעלה, היא עוד ישנה, כנראה שקרה משהו בחלום שלה.
הזזתי את השיער מפניה וליטפתי אותה בעדינות, לאט לאט עד שהיא התעוררה, ברגע שמבטה פגש את מבטי הבכי שלה התחזק, התיישבתי לצידה על המיטה, עוד לא הספקתי להניח את רגליי על המיטה גם כן והיא נפלה לתוכי, הסערת רגשות שהיא הייתה שרויה בה הייתה חזקה יותר מאי פעם, לא חשבתי שזה ישפיע עליה עד כדי כך, ידעתי שגשם חזק יפול על שערי ביתינו ברגע שנגיע הביתה, לא חשבתי שהגשם הזה יהפוך להוריקן או בעצם צונאמי, כי עם כמות הדמעות שנשפכו כאן ביממה וקצת האחרונה, הצונאמי שמתרחש בביתינו לא קטן, בכלל לא.

״אני כאן״ קירבתי אותה לחיקי עוד קצת, מסניף את שיערה, בעל הריח הטוב בעולם.
הרמתי את ראשה ממני, מוריד את חולצתי ומיד אחר כך את המכנס שהיה עליי, אותו דבר בדיוק עשיתי לה, היא לא הבינה מה אני רוצה אבל סמכה עליי, וזה מילא כל חור וחור בלב שלי.
כשנשארו שנינו בהלבשה תחתונה, החזרתי אותה לחיקי, החיבוק היה הרבה יותר קרוב ושליו, הרגשתי אותה מתרפקת בחיקי, הרגשתי אותה מתמסרת אליי, היא נרגעה, וזה חימם את כל כולי לדעת שזה קורה בכלל החיבוק שלי, בגלל המגע שלי.

״את רוצה לספר לי מה היה בחלום?״ שאלתי לא מפסיק ללטף ולגעת בה לרגע, לא מגע מהסוג המיני והאירוטי, שגם הוא הוא חלק גדול מהקשר שלנו, אבל לא כרגע, עכשיו כל המגע שהיה בנינו היה כדי להבהיר לה שאני כאן, ואני כאן בשבילה.
היא שתקה, לא מגיבה לשאלה שלי, אולי צריכה את הזמן שלה לדבר ואולי פשוט לא רוצה להיזכר במה שקרה שם.
לא לחצתי עליה, רציתי שתעשה את זה כי היא בוחרת, לא כי ביקשתי.
״חלמתי עלינו״ היא אמרה רק אחרי כמה דקות של שקט, בהם הראש שלה נמצא צמוד לחזה שלי, כנראה מאזינה לפעימות ליבי.
״על שלושתינו״ הוסיפה והרגשתי את החנק בגרונה, הנושא עוד רגיש ואני צופה לנו דרך ארוכה עד שנוכל לדבר עליו בפתיחות וכנות, בלי להרגיש את המחנק בגרון, בלי שהדמעות יעלו בעצמן, בלי שנרגיש את החוסר.

״חלמתי שאנחנו בים, אני אתה והוא, זה היה בן, וקראנו לו גיא, אני גם זוכרת את המשמעות, האות ג׳ באה מהשם שלי, האות י׳ היא אחת מאותיות אדוניי, כי ההריון החזיק אחרי כל התפילות שלנו, והאות א באה מהשם שלך״ לחשה
״החלום התחיל בסדר, היינו בים, בחוף שלנו, וגיא רצה להיכנס למים, אתה שאלת אותי אם זה בסדר שתיכנסו ביחד כי אני לא ממש רציתי, הים היה מאוד סוער, אמרתי לך שאני מעדיפה שלא וניסע לכאן בפעם אחרת כדי שתיכנסו״ היא צחקקה, זה כל כך אופייני לגלי, גם כששנינו בים לרוב אני מקבל איסור מוחלט להיכנס לים.
״ואז גיא ביקש להיכנס, היה לו את העיניים שלך, הן היו עיניים מחייכות, כאילו היה אפשר לראות בתוכן שהוא ילד מאושר, הוא היה נראה לי רגיש וחכם ומצחיק, והוא כל כך היה דומה לך, שלא יכלתי להגיד לו לא, אז ביקשתי ממך שתיזהר ולא תעברו את קו הברך״ אמרה והגוש בגרון חזר לה.
״ואז הוא הפך לסיוט, לאט לאט שניכם נעלמתם לי מזווית העין, שניכם טבעתם בים, ואני נשארתי שם לבד״ אמרה והרגשתי כמה טיפות מים נוגעות בחזה שלי.

אם להגיד את האמת, אני חושבת שהיא מפחדת מנטישות, תמיד שמתי לב לזה, אבל מאז המקרה, הדבר התעצם ואי אפשר לא לשים לב לזה יותר.
״את יודעת שאני לא אלך, אין לי לאן ואין לי רצון גלי, את הבית שלי, את המשפחה שלי, את מי שאני אוהב, את כל העולם שלי, אני לא זז מכאן לשניה, כל מה שאני צריך נמצא בבית הזה כל עוד את בתוכו״ לחשתי לה ישירות לאוזן, לא עוזב אותה לרגע ומבהיר לה את זה גם דרך המגע שלי.
״אני יודעת, זה רק קשה לי״ מלמלה,
״אני יודע, גם לי, ואנחנו נתגבר גם על זה ביחד, מי יכול עלינו כשאנחנו ביחד?״ שאלתי אותה בהומור והיא צחקקה.

נשארו מחובקים במיטה לאורך כל היום, ככה, כששום דבר אינו מפריד בנינו, אפילו לא חתיכות דקות של בד, לא היינו צריכים לדבר יותר מידי, הספיק לנו המבט בעיניים וידענו שזה הכל, ידעתי שהיא הכל.

פרק 14 מהנקודת מבט של אלעד כמו שביקשתן!!!!
היה לי קצת קשה לכתוב אותו ואני לא ממש מרוצה מהתוצאה כי אני לא גבר ולא חוויתי שום דבר כזה בחיי כך שהיה לי קשה לכתוב על זה..
מקווה שאהבתם והתחברתם לפרק🙏🏻