לנצח ויותר

פרק {1} גילוי

-believe me-

הכל שקר, כל חיי. אבל ידעתי את זה. הרגשתי בזה.
אני לא כמוהם לא משנה כמה אני נראת.
כי אני פשוט לא.

מקומי עם עניי הכפר באי פנודים.
האי שלנו בנוי מבקתות קטנות. חלק על שפת המים וחלק לא.
אנחנו לא אוהבים את השילטון האכזר, אבל ככה אנחנו חיים במשך שנים ארוכות. אז אני מניחה שכבר רובנו כבר התרגלנו.

״אנה״ קולה הסדוק של אמינייה נשמע.
״כן ?״ שאלתי וסגרתי את הקופסא הכבדה שסחבתי מהים. ירדתי בסולם העץ והתייצבתי לצידה. הקשישה עמדה והאחזה במקל שלה.
היא חייכה והחיוך הדגיש כמה קמטים על פניה. היא הושיטה לי שקיק קטן.

כיווצתי את גבותיי מבינה שמדובר במטבעות שלי.
״לא, אני נתתי לך אותם.״ אמרתי נחרצות.
חיוך הופיע על שפתיה שוב, ״לא, הם שלך את עוד נערה צעירה. תזדקקי לזה יותר ממני״ חייכה אליי. ״אני, חיי בקרוב יסתיימו״. אמרה. וגרמה לי לחוש צער ופחד.
איך אשאר כאן בלעדיה ? איך אצליח לשרוד לבדי ?

״לא״ אמרתי במהירות מסיטה את הפוני שלי מפניי. ״אל תגידי את זה״. מלמלתי. ״את כל מה שיש לי״ השפלתי את מבטי יודעת שהיא מבוגרת מכדי לחיות עוד שנים ארוכות וכנראה אשאר לבד.

״שמרי את זה, אולי תזדקקי לזה בשטח.״ היא הניחה את השקיק על השולחן. הנהנתי בשקט כי אין דבר שאוכל לעשות כדי לעצור בעדה.
״עכשיו אספי את שיערך ותלבשי את המדים שלך, אנחנו נצא לקנות כמה בדים חדשים״. אמרה.

בזמן שאמינייה הלכה אל אזור הבדים אני נשענתי על הספסל השחוק מול בית העסק של האחים קורט.
״יורש העצר מתוסכל״ נאנחה בטריס שהניחה את הכרזה שהייתה בידה.
״זה לא מעניין אף אחד״ פוייט אמר ממשיך לשפשף את הנעליים שהיה צריך למסור.

שיערו השחור סתור על פניו וזיעה מבצבצת על מצחו החיוור.
״שש.. משהו עוד ישמע אותך !״ בטריס מיהרה לומר באימה. מסדרת את השמלה האפורה שלה ומביטה לצדדים.
״כמה נעליים נשארו לך ?״ שאלתי תוהה.
פוייט חייך ״אלה האחרונות״. אמר בגאווה.
״בטח כי עבדת כל הלילה...״ בטריס הרימה גבה אליו.
״אנחנו רוצים מטבעות נכון ?״ שאל אותה ברצינות.