לנצח ויותר

פרק {2} מיועדת

-Let's make it last forever
'Cause the night's still young
It's true, I feel the pressure
Every time you're gone
As long as we're together
This moment lasts forever-

-Noah Mcbeth-

אני בחדר, כן בחדר לא באוהל או שוכבת על האדמה.
רופא חובש את פצעי הרבים ואומר שאני צריכה לוודא שהם לא יפתחו ויזדהמו.
אני שוכבת במיטה ופירות מוגשים לפני. אבל לא אכלתי דבר.

לא כשחברותי עדיין על האדמה. מתות, מדממות.
וסרינה באוהל של הפצועים ואני כאן.
מתייחסים אליי כאל מלכה. והיא בוודאי עדיין ממתינה בתור בשביל להיבדק.
התיישבתי ואחזתי בצד גופי בכאב.
נאנחתי ונעמדתי. הרגשתי בחילה במהירות. אך אין מצב שאני אשאר כאן.

פתחתי את הדלת והבחנתי בשני חיילים שעומדים ושומרים על חדרי.
״המיועדת !״ קראו יחד.
כעס עבר בי. ״אנה רק אנה.״ לחשתי בקושי מוציאה קול מבין שפתיי.
״אסור לנו לקרוא לך בשמך המיועדת״ אמרו והשפילו את ראשם.
התקדמתי ואחד מהם עצר בעדי.
״אסור לך לצאת מהחדר עד שהנסיך יגיע״.
״הנסיך ?״ שאלתי מבולבלת.
״כן המיועדת.״ אמר כאילו אני אמורה לדעת מכל זה.

נכנסתי חזרה לחדר. אני לא רוצה שהוא יבוא.
אני לא רוצה להיות מיועדת בכלל. ולפי השמועות הוא מפחיד ומאיים.
אני רוצה לחזור הביתה לאמינייה, פוייט ולבטריס.
דמעות זלגו מעיניי והתייפחתי. חברותי מתו.
גופי קרוע.
הדמעות לא פסקו.

התיישבתי על הרצפה מתעלמת מהכאב.
״בבקשה״ מלמלתי ״בבקשה...״ אחזתי בשיערי בכאב.
אני לא רוצה את כל זה. למה עשיתי את הטעות הזאת. למה נלחמתי ולמה שרדתי. 
הבטתי מבעד לדמעות בכפות ידיי.
למה האש הצילה אותי. למה לא עזרתי קודם לחברותי. למה עזרתי רק לעצמי.

דלת החדר נפתחה והרמתי את ראשי.
הנסיך בכבודו ובעצמו כאן. שיערו הבהיר נצץ תחת השמש ועיניו הכחולות איכשהו הרגיעו אותי.
עוזרו הראשי עמד מצד ימינו ושומרו עמד לשמאלו.
אוטומטית התרוממתי כדי לכרוע ברך אך גופי עצר בעדי מיד. הוא פגוע מידי כדי למלות את הפקודה.