מתוך הערפילים עלתה הכרתו, נוגעת,מרפרפת. עפעפיו זעו, קצה אצבעו נע. הכאב זינק למוחו כמו רכבת משא הפורצת גדר ומושלכת אל כביש מהיר. הוא ניסה לנוע אבל גילה שהוא כבול. שפתיו היו יבשות במידה שלא תיאמן, וראייתו הייתה מטושטשת.
"שלום דיוויד" אמר קול נשי נעים.
הוא לא ענה. הכאב במוחו היה עז מידי. הוא ניסה להניע את רגליו אבל הן לא צייתו לו.
"בהתחלה תתקשה להניע את גפיך" ציין הקול "וגם תסבול מבעיות זיכרון ושליטה בסוגרים".
במאמץ רב הוא הצליח לבסוף להזיז את ידיו. הוא עדיין לא ראה דבר בבהירות. כשמישש את הסביבה הוא גילה שהוא נתון בתוך ארון זכוכית.
"אוי לא!" הוא מלמל לעצמו, נושך את שפתיו הכואבות.
הוא לא אהב מקומות סגורים. את זה הוא זכר בבהירות. כל השאר היה מטושטש.
הוא נזכר ששמע קול אישה. "את יכולה להוציא אותי מכאן?" הוא שאל, קולו סדוק.
"אני מצטערת, דיוויד. אני לא יכולה" אמר הקול, " נתתי הוראה לפתיחה אבל הדלת לא נפתחת. יש מנעול שנועל אותה".
"נפלא!" חשב דיוויד "אני נעול בתוך מיכל זכוכית סגור ועוד רגע אני מת מצמא".
כאילו שמעה את מחשבותיו, אמר הקול "ישנה צינורית שתייה בצד שמאל שלך".
הוא שתה מעט ונרגע. ראייתו הצטללה והוא הצליח להבחין דרך מכסה הזכוכית במתאר החדר האפל, שנמצא בו. החדר היה מוכר אם כי דיויד לא הצליח להיזכר מהיכן.
"יש סיכוי שתצליחי לפתוח את המנעול?" הוא שאל "איפה את נמצאת בכלל? אני לא רואה אותך". הוא ניסה להניע את ראשו לצדדים.
"אני המחשב ששולט בחללית שלך, דיוויד." אמר הקול הנעים "נתת לי את השם אנה".
הוא דימה לשמוע צחקוק קל, אבל זה בודאי היה רק בראש שלו.
