דיוויד התבונן באהבה בחללית הקטנה שעמדה על פיגומים גדולים במרכז המחסן הענק. הוא נמצא על מרפסת קטנה שהשקיפה על ערימות ארגזים שעמדו בשורות ישרות בפינה. אנשים נכנסו ויצאו אבל איש מהם לא שהה על הספינה עצמה.
היא הייתה הבייבי שלו . חללית מנוע היונים הניסיונית, שתוכל, בתיאוריה לאחר זמן מספיק, להגיע למהירות קרובה למהירות האור. הצוותים שבנו אותה חזרו זה מכבר לכדור הארץ, ועד שיגיעו טייסי הניסוי כדי להוציא אותה לסיבוב, הוא לבדו היה אחראי על סיום העבודות, תכנות המחשב, ובדיקת המערכות. הוא גנח והשתמש במקל כדי לגרור את עצמו מטה, מסרב לעזרה שהוצעה לו, והלך לאיטו לחדר התצפית שהיה ריק בשעות אלו של הבוקר.
כדור הארץ מילא חלק גדול מהשמיים, כחול ומשובץ בכתמי עננים לבנבנים. הוא התיישב באנחה כבדה ומישש את קרחתו. כל גופו כאב ובחילה חזקה טלטלה את בטנו. הוא המתין עד שזו עברה ואז לגם מעט מים מהבקבוק שהיה איתו. מאז חלה, הוא העביר את רוב ימיו בחדר התצפית, בוהה באוקיינוס שלקח את יקיריו.
חצי הכדור ששהה בחשכת הלילה החל מבצבץ כשהתחנה המשיכה את סיבובה. קווי המתאר של צפון אמריקה נצנצו במיליוני אורות, ודיויד חש געגועים עזים שגרמו למדקרות כאב זעירות בכל סנטימטר של גופו. הוא ניגב דמעות שבצבצו בזויות עיניו, לא היו גרגירי אבק באוויר שניתן היה להאשימם בכך. לאט לאט פינה הכחול הבוהק את מקומו לאדמה הכהה והבלתי מושגת. מיליארדי אנשים חיו שם למטה, בלתי מודעים לצופה היחיד שבחן אותם מגובה 500 קילומטר, יודע שלעולם לא יחזור לדרוך על אדמה טבעית או לצפות בגלי הים.
