החללית הגיעה לתחנת החלל ועגנה אוטומטית על מרפסת נחיתה חיצונית. איש לא ענה במרכז השליטה של התחנה ואף אחת מדלתות הכניסה הענקיות שנועדו להכניס את החלליות למחסנים פנימיים לא הגיבה לבקשות הנחיתה.
דיויד חבש חליפת חלל ויצא החוצה. הוא הקפיד לשמור על קשר רדיו עם אנה.
לאחר שבדק כניסות אחדות שהיו נעולות ולא הגיבו לשום כרטיס או קוד ידני, הוא מצא מנעול לחץ ידני שנפתח והכניס אותו פנימה.
התחנה הייתה ריקה לחלוטין. האוויר היה מעופש אבל ניתן לנשימה. כל דבר שדיויד נגע בו התפורר.
"כמה זמן חלף מאז שיצאנו?" שאל דיויד את אנה ברדיו.
"נסענו במסלול שקבעת חמישים שנה לכל כיוון."
"כמובן" חשב דיויד "הזמן שלקח לנו להאיץ שווה בערך לזמן שלקח לבלום".
הוא המשיך לסרוק את התחנה המתה. דבר לא פעל. הוא גילה גופות מתפוררות בחדרים ונמלט בתחושת קבס לעבר איזור בספינה שאותו הכיר היטב.
בחדר התצפית לא היו גופות. דיויד ישב והתבונן בכדור הארץ האפל שחג מולו. האזור שהיה בחשכת הלילה היה צבוע בשחור אחיד.
