Fell for the devil - Drarry

XIII

עריכה: אופסי שכחתי להודיע שיש פה
תכנים מיניים לא מפורטים.
❗️הפרק עלול להוות טריגר לאנשים קלאסטרופובים

אף אחד לא שם לב לתלמיד הבלונדיני בסוף הכיתה, התלמיד שהיה פעם מקובל ועכשיו הוא...סתם תלמיד.
דראקו הרגיש שהקירות סוגרים עליו. הצללים הקיפו אותו מכל עבר והמחשבות עטות עליו כנץ העט על טרפו.
הוא ידע שהארי ביצע את הרצח הזה, אך פיו סירב להודות בכך. הוא מפחד, והדבר מדיר שינה מעיניו. מה יקרה לו אם יחליט לדבר? או גרוע מכך, לשתוק?
הוא קבר את ראשו בין ידיו, משתיק את העולם ואיתו את פרופסור מקגונגל. אך הוא ידע, שגם אם ינסה בכל כוחו, הוא לא יוכל להשתיק את קולותיו של הישות הנמצאת בתוך החדר, בתוך ראשו.
כי לא משנה מה, שום דבר לא יכול להשתיק את המחשבות.
דבר מלבד המוות.

בימים האחרונים הוא הסתגר בחדרו, עוצר בעצמו להתקרב אל הארי. כעת, הדבר הפך לבלתי נסבל. בכל פעם שאפילו הריח את הבושם שלו, התשוקה השתלטה עליו כמו טפיל. ובעצם, מאין נבעה התשוקה הזאת, אם לא מהישות שאימצה לעצמה מקום במוחו של דראקו? הוא אפילו ניסה לערוך מחקר, אך התייאש ברגע שהבין שהוא יצטרך לומר לספרנית שהוא "מחפש ספר על אהבה אובססיבית".
כן, הוא היה עד כדי כך נואש.
אבל מה כבר הוא יכל לעשות? הוא היה אומלל. ומהרגע בו אמר להארי שזה נגמר ביניהם, הוא נשא עמו כאב בליבו. כאב פיזי, עמוק, משתק. מאז הוא לא עשה דבר, אלא פשוט שכב במיטתו, מקופל עם חולצה שהארי שכח אצלו, נושם נשימות רדודות בעוד דמעות זולגות על לחייו. אם לא גמדוני הבית, דראקו אפילו לא היה אוכל. כל יום, שלוש פעמים ביום, הגמדונים הביאו לו סלסלה מלאה באוכל. הוא רק קיווה שהארי לא יבוא לבקש אותה חזרה ויראה אותו ככה: מקופל ברחמים עצמיים, כמו חיה פצועה שמתגעגעת לבעליה; כל כך פתטי, כל כך רגשן. ממתי הוא כזה בכלל?
הוא נאנח, מתמסר אל הכאב שבליבו.

לאחר סיום יום הלימודים דראקו חזר לחדרו. החולצה כבר איבדה מריחו של הארי, אז הוא פשוט ישב וקרא את הספר האהוב עליו, המילים עוברת מול עיניו שוב ושוב, מספקות לו נחמה אם כי לא באמת קרא.
"הארי" הוא לא הרים את ראשו. הוא ידע שזה הוא, הוא הרגיש שזה הוא. הכאב בליבו פסק.
הארי הרים את עצמו מפתח הדלת. "דראקו" הארי החליט שעצם העובדה שלא חזר לקרוא לו "פוטר" זה סימן טוב.
"אנחנו צריכים לדבר" אמר דראקו, מנסה לשמור על קולו קריר.
"אני גם חשבתי ככה." הוא חייך. "אני יכול לשבת?" שאל, מחווה בידו על המיטה.
דראקו הסתפק בהינהון, מתוך הפחד שיאמר דבר אחר שקשור למיטה.
"אז...מה רצית לומר לי?" הארי שאל, מנסה לעודד את דראקו לדבר.
"הארי...וולדמורט השתמש בחדר הזה פעם." קולו רעד.
הארי הרים גבה. הוא היה נראה הרבה יותר כמו עצמו כרגע, חשב דראקו. "איך אתה יודע?"
"הקול במראה. אני...הוא אמר לי." ענה לבסוף. לא אומר דבר על העובדה שמשהו השתבש כאשר החדר ניסה להשתלט עליו, וכעת יש לו יותר מידע ממה שהוא צריך.
"אני לא הייתי דואג לזה במקומך" הארי לחש. הוא היה קרוב לפתע, קרוב יותר ממה שדראקו יכל לשאת.
הוא שנא את זה. הוא שנא את העובדה שהארי חייב להיות כל כך מושך. הוא שנא את העובדה שהוא לא באמת יכל לסרב לו, וגם לא רצה.
אבל הוא אהב את הארי,
גם אם הוא איבד את דרכו.

"הארי"
הוא מלטף את שיערו, דראקו מרגיש בגן - עדן. "ששש, זה בסדר. הכל יהיה בסדר."
דראקו נאנק, בולע את כל חששותיו ופחדיו בעודו מתמסר לפחדו המרכזי, הלא הוא הארי.
המחשבות...נעלמו.
זה כל כך פשוט. למה הוא לא הבין את זה עד עכשיו? כל מה שהוא צריך זה הארי.

דראקו אבוד. חשכה מוחלטת. הוא שומע את הארי מבעד לענני העונג. "דראקו. אני מצטער, כל כך מצטער. אני אוהב אותך. אין דרך חזרה." הוא נשמע כאילו הוא נאבק במילים, ובכאב שהן הביאו. למרות החשכה, דראקו יכול להבחין בזיעה על חזהו של הארי. המילים מעבירות בדראקו צמרמורת. הוא ידע. החדר נתן להארי לשלוח לו הודעה אחרונה.
אין דרך חזרה.
אין דרך חזרה.
אין דרך חזרה.
המילים מחלחלות בו עמוק יותר ויותר, שוב ושוב, כל פעם כשהארי טורק את מותניו כנגד שלו.

יום לאחר מכן, הוא קלט.
הוא לא אמר לו בחזרה, ולעולם לא יוכל.
דמעה בודדה זלגה מעינו, מביאה איתה עוד רבות.

•_•
לקח לי מלא זמן לכתוב את הפרק הזה.
כלומר, כתבתי אותו ביום, אבל תכננתי אותו יחסית הרבה.
האם הוא יצא כמו שרציתי?
לא.
למה?
כי בפרק המקורי היה אמור להיות סמאט, ופה הבטחתי קטעים מיניים לא מפורטים.

אשמח לשמוע את דעתכם.ן על הפרק כמובן ((:

איך עבר לכם.ן היום? מקווה שבטוב. מוזמנים.ות לפרוק כאן כמובן.

נכון שמיותר להגיד שהפאנפיק נגמר עוד כמה פרקים?

יום מנצנץ לכולם.ן ✨🖤🐙