אחיו של חסר האף *מוקפא*

2. אל סמטת דיאגון

נ.מ. הארי

-כעבור שבוע-

"לאן אתה הולך?" רון שאל אותי.
"למשרד של דמבלדור" מלמלתי.
"שוב?! הארי, פעמיים בשמונה ימים?! מה עשית?" הרמיוני התרוממה כשהבעה נוזפת על פניה.
"לא, אני רק עוזר לדמבלדור עם כמה תלמידים חדשים" חייכתי חיוך יבש.
"אוה, גם אנחנו יכולים לעזור?" רון שאל בחיוך.
"בואו איתי לדמבלדור ונשאל אותו" פתחתי את הדלת החוצה מהמועדון של גריפינדור. אחרי כמה דקות של הליכה במסדרונות הוגוורטס המפותלים הגענו לפסל הכניסה למשרד של דמבלדור.
"אוכמניות בקצפת" אמרתי את הסיסמא והפסל קפץ הצידה. עליתי במדרגות עם רון והרמיוני, ואז דפקתי בדלת.
"היכנס הארי" קולו העמוק של דמבלדור ענה.
"האמת שאלה גם רון והרמיוני" רון אמר.
"אה, הארי, אני רואה שהזמנת את חבריך! אבל האם סיפרת להם את הסיפור המלא?" דמבלדור קם מכיסאו וליטף את את פוקס.
"לא" לחשתי.
"הארי, מה זאת אומרת הסיפור המלא?" הרמיוני שאלה.
"אני אספר לכם," דמבלדור התיישב, "לא כל כך מזמן, לפני שבוע, בעצם, גיליתי משהו על וולדמורט. גיליתי שהיו לו שתי ילדות ואח, אבל.....(מדלגת על הסיפור הזה כי אתם כבר יודעים אותו).
"מה?!" רון והרמיוני פערו את פיותיהם.
"כן, ודמבלדור החליט להזמין את שני נכדיו של וולדמורט ואת בת הדודה שלו להוגוורטס יחד עם החברים שלהם" אמרתי במעט כעס.
"טוב, הם לא יחכו לנו לנצח, נכון?" דמבלדור אמר והושיט את ידו קדימה, "אנחנו נתעתק לשם. קדימה שלושתיכם, תחזיקו לי את היד" כולנו הצטופפנו סביב דמבלדור, ואז הרגשנו את תחושת ההתעתקות. שוב הופענו מול ביתה של ביתו של וולדמורט. העשירייה של בני הנוער עמדו מול דלת הכניסה לביניין.
"הרגע קלטתי שאני לא יודע איך קוראים לכולכם" אמרתי בחיוך חמוץ.
"אני פרסי" הנער עם השיער השחור אמר.
"אני אנבת'" הנערה הבלונדינית אמרה.
"אני פייפר" אמרה הנערה עם השיער החום.
"אני ג'ייסון" אמר הנער עם השיער הבלונדיני.
"אני הייזל" אמרה הנערה עם עיני הזהב.
"אני פרנק" אמר נער עם שיער שחור, שרירים, ובגדים תואמים לאלה של הייזל, חוץ מזה שלו הייתה גלימה סגולה.
"אני ליאו" אמר נער ג'ינג'י עם חיוך קונדסי (אל תשאלו איך הוא הגיע, אאבל זה לא מה שקרה בגורלו של אפולו כי אני חושבת שסדרת גורלו של אפולו גרועה, אז כל מה שקורה בה לא נחשב בסיפור הזה).
"אני קליפסו" אמרה נערה עם שיער דבש ועיני שקד.
"אני ניקו" אמר נער שחור, כאילו ממש שחור: שיער שחור, עיניים שחורות, בגדים שחורים...
"אני ריינה" אמרה נערה עם שיער חום אסוף בצמה.
"עכשיו תורכם" אמר ליאו בחיוך.
"אני הארי" אמרתי בחיוך זועף.
"אני רון, וזאת הרמיוני" רון אמר בהבעת פנים קפואה.
"מאיפה אתם מכירים?" הרמיוני הסתקרנה, וכמובן, לא היה לה אכפת ששניים מהם נכדים של וולדמורט ואחת מהם בת דודה של וולדמורט ויכול להיות שהם מכירים אותו ועבדים בשבילו ועוד דברים כאלה.
"זה סיפור ארוך שאנחנו לא עומדים לספר לכם" ריינה אמרה בקול נוקשה.
"האמת היא שאנחנו רוצים לדעת!" רון אמר בקול תקיף.
"ואנחנו לא רוצים לספר" אמרה ריינה בחיוך מריר.
"וואו, וואו, ריינה, תירגעי" פרנק הניח יד על כתפה של ריינה והיא נשמה נשימה עמוקה.
"תודה, שותף" ריינה אמרה ותהיתי על מה היא מדברת. מה זאת אומרת שותף?
"ואני דמבלדור, אני מנהל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, שבו אתם הולכים ללמוד" דמבלדור אמר בחיוך, "בכל מקרה, אנחנו חייבים לזוז אל סמטת דיאגון לקניות".
"ואיך נגיע לשם? כאילו, איפה זה, כי אנחנו ממש לא צריכים שתביאו אותנו לשם" הייזל חייכה חיוך מסתורי.
"נכון" ניקו אמר.
"אנחנו נשתמש בשיטת תעבורה בשם התעתקות-" דמבלדור התחיל לומר
"לא, רק תאמר לנו איפה זה ונפגוש אתכם שם" פייפר חייכה חיוך מתוק.
"אה, ניפגש מעל המדרגות הנעות בתחנת הרכבת של לונדון" דמבלדור אמר והושיט אליי יד.
"ניפגש שם!" פרסי חייך.
"רגע, אני מבין איך פרסי, ג'ייסון, ניקו, פרנק והייזל יגיעו לשם, אבל איך כל השאר?" ליאו שאל.
"אני אתן טרמפ לאנבת'" פרסי חייך.
"ואני אתן טרמפ לפייפר" ג'ייסון חייך וכרך את ידו סביב כתפיה של פייפר.
"ומה אם כל שאר השלושה, אני קליפסו וריינה?" ליאו שאל שוב.
"אני מניחה שנלך עם דמבלדור" קליפסו אמרה בזהירות. ריינה הנהנה.
"הייזל, אם זה בסדר, אני מעדיף להיות איתך על אריון" פרנק חייך בחשש.
"אין בעיה" הייזל חייכה ופרסי שרק.
"נתראה עוד כמה דקות" פייפר נופפה אלינו.
"התקרבו ותחזיקו ביד שלי" דמבלדור הושיט יד אל ליאו, ריינה וקליפסו. השם תפסו את ידו מעט בחשש וחשדנות, ואז גם אני, רון והרמיוני תפסנו בידו השנייה של דמבלדור והתעתקנו משם.