גיבורי האולימפוס: האחות האבודה

פרק 1

טוב אז החלטתי שנמאס לי לחכות שמישהו בכלל יקרא את הדבר הזה ו]פשוט לעלות עוד פרק כי משעמם לי ואין לי חיים בעליל.

קריאה חביבה לכולם

------------------------------------------

נ.מ. פייפר
ישבנו על גג בניין האורוות של הפגעסוסים במחנה, ראשי שעון על כתפו של ג'ייסון ומבטי מופנה כלפי מעלה, אל השמיים הבהירים.
נשמתי נשימה עמוקה, נהנית מהבוקר הנעים והשקט, לשם שינויי.
כל כך רציתי שהרגע הזה יימשך לנצח, כאילו שאני וג'ייסון שני נערים רגילים לגמרי, במקום רגיל לגמרי, עם חיים רגילים לגמרי.
זה היה יכול להיות מושלם.
אבל כמובן, כמו שכבר התרגלתי שקורה בכל עניין החיים שלנו החצויים, שום דבר טוב לא נמשך לנצח.
"פייפר, ג'ייסון, מצטערת להפריע, אבל כירון מכנס את כל המדריכים הראשיים ברגע זה. נדמה לי שזה חשוב." אמרה אנבת', עיניה האפורות נוצצות בשמש הבוקר.
"חשוב באיזה מובן?" שאל ג'ייסון, קולו הופך מתעניין כמו בכל פעם שיש משימה חדשה לבצע, גם הקטנות והלא חשובות שבהן.
אנבת' היססה רגע לפני שענתה.
"חשוב ברמה שאחותך הגיעה לפה. בלי הציידות."
מבטו נעשה רציני והוא הנהן, לובש על פניו את המבט של 'אני הולך להציל את העולם.'
אני לא יודעת למה, אבל מעולם לא חיבבתי את המבט הזה שלו במיוחד.
"אנחנו כבר באים." אמר ג'ייסון, ועזר לי לרדת מהגג. (בעזר אני מתכוונת שהוא הרחיף אותי למטה, מתעלם מהעובדה הברורה למדי שהרעיון הזה לא כל כך מוצא חן בעיני).

הגענו לבניין הראשי, שהיה בעל שתי קומות לכל היותר, ובקומה השנייה (שהייתה בעצם עליית גג מלאה במזכרות ישנות) שכנה האורקל המטרידה במיוחד של המחנה, עד שהיא נהפכה לרייצ'ל אליזבת'-דר, שהעדיפה להתגורר בביתה הענקי בקולורדו מאשר בעליית הגג המאובקת של המחנה.
הבניין עצמו היה צבוע בלבן וכחול צעקני, שנתן איכשהו אווירה מרגיעה מעט למקום, או לכל הפחות קצת יותר אופטימית משאר המחנה, ושימש כמקום מושלם לחניכים החדשים שהיו צריכים לעכל את כל עניין האלים בפעם הראשונה.
מלפנים הייתה מרפסת קטנה ונעימה, שבזכותה יכל כירון להשקיף על שאר המחנה בקלות, וכן למהר לעזרת החניכים כשנקלעו לצרות.
על המרפסת עמד שולחן עץ עגול קטן, ושלושה כיסאות עץ תואמים מונחים סביבו, עם פחיות הדיאט קולה של מר ד' מפוזרות בכל עבר.
זה היה המקום הרשמי שבו כירון ומר ד' נהגו לערוך את משחקי הפוקר שלהם כל פעם שחניך חדש הגיע.
מעדתי על אבן קטנה, מה שהחזיר אותי לריכוז ולסיבה לשמה באנו לבניין הראשי.
נכנסנו פנימה, מוצאים את כולם (כל המדריכים הראשיים כולל כירון ותאליה, שמסתבר שהחליטה לקפוץ לביקור ספונטני, והייזל, פרנק וריינה גם) יושבים כבר מסביב לשולחן הפינג פונג העגול שבו מתנהלות הפגישות בדרך כלל.
התיישבתי בין הייזל לקלאריס, ובחנתי את תאליה, שישבה ממש מולי.
גופה נראה מתוח והבעת פניה הייתה טרודה, שלא כהרגלה.
נראה שבאמת קרה משהו, אם תאליה, ריינה, פרנק והייזל עשו את כל הדרך עד לפה.
"כירון, מה קורה?" שאלה הייזל בקול חושש מעט בתגובה לנוכחות הנרחבת שנמצאת בחדר.
כירון נאנח והפנה מבט מוטרד אל הייזל.
"יש איזה... עניין חדש שנמשך כבר כמה זמן, ורק עכשיו נוכחנו לגלות שהוא... חשוב במידה מסוימת, והרגשנו שיהיה לנכון אם נשתף בו את כל מדריכים הראשיים, משני המחנות. תאליה, את רשאית לספר."
תאליה נשמה נשימה עמוקה, ופתחה בסיפורה.
"אז לפני כמה שבועות שלחנו את אחת מהציידות לאסוף מידע על איזושהי מפלצת מסוימת, בהוראת הגבירה. לא שמענו אף מילה ממנה מאז שיצאה לדרך, והתכוונו לשלוח משלחת חיפוש כדי למצוא אותה, אבל אתמול בלילה היה לי... חלום."
כולם הנהנו באהדה.
כל אחד מהחצויים הכיר את ההרגשה כשאתה חווה חלום של חצויי. תאמינו לי, זה לא דבר מומלץ.
"אני ראיתי אותה, רצה ביער ובורחת ממשהו.
יצור ענקי, ומהיר מאוד.
זה היה נראה שהיא ברחה ממנו במשך כמה זמן, מה שמסביר למה היא לא יכלה לענות לנו כשניסינו לתקשר איתה. הוא... הוא הרג אותה."
תאליה השפילה את ראשה מעט, ועיניו של כירון נראו עצובות.
אנבת', לעומת זאת, נראתה כאילו היא חושבת על משהו שנראה חשוב במיוחד, אבל מחכה לסוף הסיפור של תאליה כדי לחלוק אותו עם השאר.
העפתי בה מבט שואל, אבל היא סימנה לי במבטה שהיא תספר אחר כך.
חזרתי להתמקד בתאליה.
היא נשמה עמוק והמשיכה.
"בכל מקרה, דיברתי על זה עם הגבירה. היא ניסתה למצוא את מיקומה של הגופה כדי שנוכל לחלוק לה כבוד אחרון, אבל משום מה היא לא יכלה לראות אותה. זה היה כמעט מישהו, או משהו, חוסם את הגישה שלה למקום הזה. כאילו הוא לא רוצה שהיא תמצא אותו."
הבעתה של אנבת' נראתה מחושבת, ונראה היה שמוחה מעבד את המידע ומנסה להעלות אפשריות שונות.
"אז את אומרת בעצם שיש שם יצור בחוץ, שארטמיס רצתה שאתן תלכדו, או תאספו מידע לכל הפחות, שהרג ציידת, וכנראה נשלט על ידי מישהו או נהפך למישהו אינטליגנטי וחזק מספיק כדי לדעת איך לחסום גישה של אלה למקום הזה?" שאלה קלאריס, שילבה את ידיה ונתנה לתאליה במבט חודר.
תאליה הביטה בה במבט לא מפוענח.
"כן, זה בדיוק מה שאני אומרת."
"כן, וזה עוד לא הכל. יש אפילו משהו דחוף יותר מזה, אם זה אפשרי." אמר כירון, מפנה את תשומת ליבם של הנוכחים אליו.
"נכון לעכשיו הכל בערך אפשרי. כלומר, העובדה שכולנו בחיים היא הוכחה לכך." אמר ליאו, ספק מתבדח ספק לא.
פרנק גיחך במרירות כמסכים עם דבריו של ליאו.
"טוב, אז מה המשך הסיפור?" שאלה ריינה, שנשאה מבט מסוקרן מעט אל תאליה.
"אני... היה לי עוד חלום, אחרי הראשון."
היא השתתקה, וכולם הביטו בה, מחכים למוצא פיה.
"אני... היינו בבית הישן שלי ושל ג'ייסון, לפני כל מה ש...קרה" היא הפנתה מבט לעבר אנבת' ופרסי, שהחזירו לה מבט עצוב.
"אני הייתי בת ארבע לכל היותר, וג'ייסון היה ממש תינוק. זה קרה קצת לפני שג'ייסון נמסר למחנה יופיטר, אני חושבת. אין לי מושג איך אני יודעת את זה, אני פשוט יודעת. זה לא היה זיכרון. כלומר, זה כן, פשוט נראה שהוא... נגנב או נעלם. אני מניחה שהאפשרות הראשונה סבירה יותר. בכל אופן, אנחנו ישבנו שם, ואמא הביאה לנו מן... טבעות כאלה, אחת לכל אחד. עדיין יש לי את הטבעת הזאת, עד עכשיו לא היה לי מושג איך היא הגיעה לשם אבל תמיד שמרתי אותה, כאילו מישהו ממש אמר לי שאני צריכה לשמור על הטבעת הזאת ככל יכולתי."
היא הפשילה מעט את צווארון מעיל הציידות הכסוף שלה, וחשפה שרשרת כסופה פשוטה, שעליה מושחלת טבעת כסופה עבה שנראתה חדשה לגמרי איכשהו, עם חריטות של נשר פורס כנפיים בכל צדדיה.
ג'ייסון פער את עיניו.
"גם לי יש אחת כזאת דומה, לא הגעתי איתה למחנה אבל הזאבה-אלה לופה שמרה עליה בשבילי, בפקודת אחד האלים אני מניח, והביאה לי אותה כשהייתי בוגר יותר. היא הכריחה אותי להישבע בנהר הסטיקס שאעשה כל שאני יכול כדי לשמור עליה בטוחה ושתמיד אקח אותה איתי." הוא הראה את כף ידו הימנית, שעליה נצצה טבעת כסף עבה, זהה לשל תאליה, רק עם חריטות של ברקים במקום נשרים.
"איך יכול להיות שלא הבחנו בזה עד עכשיו? כאילו, אחי, אנחנו מכירים אותך כבר כמה זמן ומעולם לא ראיתי אותך מסתובב עם איזושהי טבעת." אמר פרסי בספק.
"לופה אמרה שיש עליה כישוף שיסתיר אותה מאחרים, מפלצות, חצויים ובני אדם כאחד, אלא אם כן אני ארצה שהם יראו אותה." ענה לו ג'ייסון.
"ועד עכשיו פשוט שכחת להודיע שיש לך טבעת קסומה ומסתורית שהגיעה מידיה של זאבה-אלה שחייבה אותך לשמור עליה בכל מחיר וכנראה היא יקרת ערך?" התפרצתי, מביטה בג'ייסון בכעס.
על פניו הייתה הבעת מצוקה. "אממ, אני מניח ששכחתי... מצטער?"
אני עמדתי להוציא עליו את כל הזעם שלי, אבל אנבת' העבירה לי במבט שאני צריכה לשמור את זה לאחר כך. יש לנו עניינים דחופים יותר נכון לעכשיו. הכרחתי את עצמי להירגע ופניתי לתאליה.
"מצטערת, תמשיכי." אמרתי לה, ואחרי מבט קצר באנבת' היא המשיכה את סיפורה.
"טוב, אז היא נתנה לי ולג'ייסון את הטבעות שלנו, ואמרה לנו שאנחנו צריכים לשמור אותן עלינו כל הזמן. אני לא ממש בטוחה שבכלל הבנו אותה, אבל היה נראה שזה מספק אותה. העניין הוא... שאנחנו לא היינו היחידים בחדר."
אנבת' הטתה את ראשה בתהייה. "מה זה אומר?"
"הייתה שם עוד ילדה, בערך בגיל של ג'ייסון, ואמא שלנו הביאה גם לה טבעת אחת. היא הייתה שונה משלנו, נראית אחרת לגמרי, עם מין אבן כחולה כזאת במרכז. בדיוק כשהיא התכוונה לתת לה אותה, היא התחרטה והחזירה אותה לאיזה קופסא חומה מאובקת שממנה הגיעו הטבעות האחרות, אני חושבת. והעניין הוא... אני חושבת... אני חושבת שזאת הייתה אחותנו."
ג'ייסון קפץ על רגליו, מביט בתאליה.
"מה גורם לך לומר את זה?" דרש.
היא הביטה בו ומבטה התרכך מעט.
"פשוט... תחושה. אני לא יכולה להסביר את זה. אני מניחה שכחצויים, כולכם יכולים להזדהות עם התחושה הזאת."
'הו, בהחלט.' חשבתי לעצמי.
ג'ייסון הפנה את מבטו.
"תקשיב, ג'ייסון, אני יודעת שזה הרבה לעכל, וגם אני לא בטוחה אפילו שזה נכון, כלומר, יכול להיות שזה היה חלום שקרי, שנוצר בידי איזה אל זוטר מרדן או מפלצת שרוצה לבגוד באלים. אין לנו שום הוכחות, אנחנו לא יכולים לדעת כלום בוודאות. אבל בכל זאת, יש לי תחושת בטן. אני ממש יכולה להרגיש שהחלום הזה אמיתי. שהוא נכון."
"תאליה, עוד משהו קרה לאחר החלק הזה?" שאל כירון בתקיפות מחושבת.
תאליה הנידה בראשה. "רק זה. לאחר מכן הכל השחיר, וכאן זה נגמר."
כירון חזר ללטף את הזקן שלו בהרהור.
"היי תאליה, לילדה הזאת, היה לה שם?" שאל טראוויס.
תאליה דאגה לנעוץ את מבטה בין כל אחד ואחד מהנוכחים בחדר לפני שענתה.
"כן. השם שלה היה אוקטביה. אוקטביה גרייס."